>> לקבוצה שלmako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
מחוללי המהפכה הגדולה ב-1789 חרטו על דגלם שלושה אידיאלים, שנשארו שם עד היום, בדמות שלושת הצבעים על דגלה של צרפת. בקריאה ראשונה נדמה שמדובר בשלושה אידיאלים דומים, המשלימים ומחזקים זה את זה, אך למעשה מדובר באיזון עדין בין ערכים סותרים: שוויון, חופש ואחווה.
מה הקשר בין שווין ואחווה?
אידיאל השיוויון, אם לוקחים אותו לגבול הקיצון, מייצר קומוניזם, שאפילו אם איננו טוטליטארי, הוא עומד בניגוד לחירות הפרט. אידיאל החופש, בגבולו הקיצוני, מייצר ניאו-ליברליזם קפיטליסטי ואפילו דרוויניזם חברתי – משמע חוסר שוויון בעולם. ומה באשר לאחווה? זהו כבר אידיאל חמקמק ועדין, ונחזור אליו בסוף דיון קצר זה.
בנוסח גס הייתי אומר, שאידיאל השוויון מניח שלכולנו צרכים דומים ולכן זכויות דומות ואילו אידיאל החירות מניח שלכל אחד מאיתנו צרכים שונים, ושזכותנו הבסיסית היא החירות לחיות לפי צרכינו הייחודיים. הדילמה הזו מתבטאת, כאמור, בסוגיות מדיניות וכלכליות, אבל גם בעניינים הנוגעים לחיי הפרט, ובדס"מ ביניהם.
רוב הציבור מתנגד לבדס"מ מתוך שמרנות נטו, ואיננו מעמיד טענות תקפות לעמדתו. אני, לעומת זאת, שב ונתקל בטענה הליברלית, שכיוון שבדס"מ נעשה בהסכמה אין לגביו שום דילמה מוסרית. (זה מוכיח, כנראה, שאני נוהג להסתובב בחוגים מאוד ליברליים).
אך הגישה הליברלית הזו מדרישה עיון מורכב. הנחת היסוד שלנו היא שחירות האדם כבודו, ושזכות הבחירה היא זכות יסוד. אך מה נאמר כשאדם מבקש להיות מושפל – האם נעניק לו כבוד בכך שנשפיל אותו? וכשהוא מבקש לוותר על חירותו ולהפקיד את עצמו בידי אחר – האם יש לו את החופש להיות שבוי? כמו בעקרונות הדמוקרטיה המתגוננת: הציבור איננו יכול, אפילו לא בבחירות דמוקרטיות כשרות, לבחור לעצמו מנהיג טוטליטרי.
ומה עם חופש הבחירה?
חופש הבחירה שלך הוא זכות יסוד, אבל רק כל עוד הבחירות שלך נכונות, ואנחנו מרשים לעצמנו, כחברה, להגביל את חירות הפרט במקרים בהם הוא פוגע, לתפישתנו, בעצמו. הדילמה האתית היא: מה הם גבולות האוטונומיה שיש לפרט על חייו? והדיון הזה מעסיק את החברה המודרנית בתחומים רבים. למשל: האם ראוי שיהיה פיקוח על ניתוחים לשינוי מין, ושכל ניתוח שכזה יחייב אישור של פסיכיאטרית מומחית, או שמא ראוי שהוא יהיה נתון לשיקולו הבלבדי של המנותח?
האם ראוי שהממסד הפסיכאטרי יטפל בכח, ואפילו ייאשפז בכפייה, את מי שמאס בחייו ומבקש לשים להם קץ, והאם ראוי לאפשר למי שחלה במחלה סופנית להתאבד בטרם בוא ייסורי הגסיסה? במדינות מתקדמות אחדות יש תנועות שטוענות, למשל, שהזכות כאדם למות, אם בכך חפץ, היא זכות יסודית ממש כמו זכותי לחיות.
יש מאבק לליגאליזציה של הסם – אם אני מעדיף לחיות חיים קצרים אבל סוערים ולחוות את החוויות הגבוליות של המח המסומם מאשר להזדקן בשלום ולמות בגיל מאה משפעת – זו זכותי, ולחברה אין את הזכות לקבוע איך אני אמור לנהל את חיי. אנחנו אוסרים עליך לרכוש תרופות מרשם ללא מרשם משום שאנחנו חוששים שתגרום לעצמך נזק, אבל מתירים לך לצרוך בשר, למרות הידיעה שאתה מקצר כך את חייך – כי אם אתה רוצה להזיק לעצמך זו זכותך, וזה לא מתפקידנו להתערב בשיקולים שלך.
ואיך בדס"מ קשור לזה?
כל עוד מדובר במשחק תמים, ועל-פי רוב בזה מדובר, הוא לא נכנס. אבל בדס"מ הוא לא תמיד משחק תמים. אנשים לא רק "נהנים מהסבל". לא. הם גם סובלים ממנו. הם נמשכים אליו, הם רוצים אותו, יש להם דחף חזק לחוש אותו – אבל כשהם סובלים, כמו כל אחד אחר – הם סובלים. כשלמישהו יש דחף לאכילה כפייתית, או לאנורקסיה, ברור לכולנו שתפקידנו כחברה לעזור לו להירפא מהמחלה, להפטר מהדחף ולפתח רגשות ויצרים אחרים לגבי אוכל.
כשלמישהו יש דחף למין אלים ומעורר סבל – אנחנו במבוכה: האם זכותו לממש את הדחפים שלו, או האם חובתנו לגונן עליו מעצמו, ולפתח בו רגשות ויצרים אחרים לגבי מין? מחד, בדס"מ עשוי להיות הרבה מעבר ל"משחק תמים" – הוא עשוי לחבק מצבים נפשיים גבוליים וקשים, ולהגיע למקומות קיצוניים של פחד וחוסר אונים ועצב ושנאה עצמית ואיבוד שליטה והתמסרות טוטלית ו-כן, גם כאב, וגם השחתה של הגוף.
מאידך, בדס"מ איננו פסיכוטי וחולני, ואיננו דומה לאובדנות ואנורקסיה. גם בשוליו הקיצוניים הוא מהווה אורח חיים אלטרנטיבי ומרגש המבוסס על בחירה חופשית ומודעת. הנחת השוויון היא שלכל בני האדם צרכים דומים, ושערכי יסוד אחדים קודמים לבחירה החופשית. אולם אנשים שהצרכים שלהם אינם "דומים", מטילים עלינו את חובת ההוכחה שהם אינם כשירים לבחור, ושאנו יודעים טוב מהם, מה טוב עבורם – חובה לא פשוטה בכלל.
כל זה משיב אותי לאידיאל השלישי של המהפכה הצרפתית. האידיאל הלבן, שנשתכח מהלב בגלל המלחמה הקרה והמאבק בין האדומים לכחולים – אידיאל האחווה. כאמור: אידיאל עדין וחמקמק. הוא לא תמיד עוזר לפתור את הדילמות, אבל הוא נותן להן אינטונציה חדשה: לא משנה מה עמדתך בויכוח, אתה חייב לבחור בה מתוך אהבה, חמלה ואמפתיה.
האמירה השמרנית: "אם הם רוצים לסבול, אז הם סוטים, וחולי נפש, והם צריכים טיפול", היא אמירה חשוכה, בלתי אמפתית ומטומטמת. גם על הומואים, עד לא מזמן, אמרו את אותם הדברים בדיוק. האמירה הליברלית: "אם הם רוצים לסבול – זכותם", היא אמירה נאורה, אבל גם היא בלתי אמפתית. לא דין "לסבול" כדין "לקבל בתחת", ונדרשת כאן יתר רגישות. האמירה המאזנת, של האחווה, היא משהו כמו: "אם הם רוצים לסבול – אז אנחנו אוהבים אותם ומחבקים אותם. אם זה אומר לממש את זהותם ולסבול, ואם זה אומר להצליח להתגבר עליה ולהפטר ממנה – כך או כך, אנחנו בעדם". ויוה לה רבולושיון.
לבלוג של אדון "משהו פרוורטי" - היכנסו