"אני הזיון הכי גרוע שאי פעם יהיה לך", אני אומר לחמודון התורן כשאנחנו עולים בחדר המדרגות, רגע לפני שנכנסים לדירה שלי, כאילו שעליתי על שורת הפתיחה האולטימטיבית. כשאנחנו נוגעים בתחתית אפשר רק לעלות. בזה אחר זה הם היו פוקדים את מיטתי, החד-פעמיים, מוכנים ודרוכים לגרוע מכל, לשממה נטולת הסקס אפיל שהמיטה שלי היתה בדמיונם. "ממש גרוע?" הוא שואל, מחוייך, ואני עונה "הכי גרוע", מחייך אליו חזרה, חיוך שמסתיר את מלוא הכוונה.
אין לי שום רצון שיהיו לו ציפיות, אפילו לא אחת, ולא בגלל שיש לי בעיה עם מחוייבות, אלא פשוט כי אין בי יכולת להכיל עוד אכזבה אחת אפילו, גם לא מבחור שפגשתי אך לפני שעה בפעם הראשונה. לפני שנפגשנו, אמר בטלפון שהוא מעדיף שלא נשכב אחרי הדייט. "אל תדאג, אני לא אתן לנו לעשות דבר", עניתי. עכשיו אנחנו מתנשקים בעדינות והוא מדביק אותי על המשקוף של הדלת, בודק עד כמה הצוואר שלי רגיש לנשיקות שלו. בדרך כלל זה נעים לי, אבל אני מתכווץ ונזכר שאני צריך לשלוט בקושי שלי לאבד שליטה, ולתת דרור להתנגשות הגופים הזו לקרות. אני שוכב על הגב, בוהה בנקודה לא קיימת בתקרה, מלטף את הראש שלו שכבר מתעסק נמוך יותר. החדר חשוך ובראשי אני חוזר על שמו, מקפיד לזכור. אם רק הייתי יכול להשתיק את הקולות ששנינו מייצרים, או את הקולות שבראשי.
חסר אחריות שכמוני. בשום רגע לא עצרתי לחשוב למה הוא כאן, פשוט יריתי מהמותן את המשפט המטופש הזה, "רוצה לעלות?", כאילו יש וי קטן שצריך לסמן בצ'קליסט. אני השולף המהיר במערב, בלי השלכות, בלי ציפיות. הוא עלה כמו ניצוד, אפילו שאמרתי לו במפורש שאני הכי גרוע, גם כשהכנתי אותו לאסון קולוסאלי. שלא יצפה ממני להיות אכפתי, שלא יצפה שיהיה לי לב. בפעם האחרונה שהבטחתי את הדברים האלו, יריתי את הטור הקודם שלי מהמותן ושילמתי מחיר יקר מכל. אבל החד-פעמי הזה לא שם לב לקרחות משני הצדדים, ועכשיו הראש שלו בין הרגליים שלי. אני עוצר אותו. התנגשות הגופים הזו מרגישה לי יותר כמו תאונת דרכים.
שיראה אותי, שירגיש, שיחבק
זו תקופה כזו של לבד, אני מספר לעצמי, ומסביר לעצמי את אי הנוחות שאני מרגיש מנוכחותו של החד פעמי צמוד לגופי. בעודו נשכב לצידי אני מרגיש שלא לסקס אני זקוק ממנו. את החרמנות שלנו אנחנו יודעים לתדלק בצורה טובה כל כך, אבל הצורך בחום, באינטימיות, בקרבה – גם אם היא מדומה – נשאר מיותם. עליו אי אפשר לעבוד, גם אם מנסים. דווקא מול זה שמצא בי משהו נחשק אני מתעקש לזעוק את הכאב שלי, לשים על השולחן את הלב המדמם שלי, את עצמי הלא-פופולרי. שיראה אותי, שירגיש, שיחבק.
הוא שוכב על הגב ואני מניח את הראש שלי בשקע הכתף שלו, משחק בשיער החזה שלו, מקשיב לנשימותיו והוא לשלי. גופו חבוק בזרועותיי וגופי בזרועותיו, ואני מתמכר למגע הזה, לתחושה שאין בה זמן או מקום, לאיטיות הזו שלא מחשבנת דבר, לכל אותם הדברים שאיבדתי. אני מרגיש אותו רואה את עצמי דרך עורו, ואני נרדם. רק האייפון שלו מעיר אותי חזרה למציאות, כשגט טקסי מעדכנים שהמונית שלו בדרך. הוא מושך את זרועו מתחת לצווארי, ומתיישב על המיטה בגבו אלי. אני מלטף את גופו העירום, מנסה להחזיר אותו למיטה, להיאחז. "אני חושב שכדאי שאלך", הוא זורק לעברי, ומתלבש בלי לומר מילה. האייפון שוב צופר כשהמונית למטה, ואני אפילו לא טורח לצאת מהמיטה לנעול אחריו את הדלת. עד הבוקר לא יהיה אפילו זיכרון של ריח, אבל ישארו זיכרונות של עלבון חיים לנצח.
עוד טורים במאקו גאווה: