לפני מספר חודשים יצאתי עם שני חברים ללימה לימה. בחור מסוים ניגש אלינו והתחיל לדבר איתנו, הוא היה קצת שתוי ובלט מאד שהוא בעניין של חבר שלי. הוא לא התבייש לומר לי, מול חבריי ומול חברתו שהייתה איתו, "אתה? אתה יש לך איזה 4 קילו להוריד", ומצד שני לומר על שני חבריי שהוא "היה עושה אותם". נפגעתי. הגבתי בעצבים והחברה שלו אמרה לי: "מה? הוא אומר את האמת". זה היה משפיל. הייתי עצבני וכתבתי פוסט על אותו בחור, פוסט עצבני ומשתלח בכל תופעת פס הייצור ההומואי.
בחור נוסף ששלח לי הודעה בגריינדר, לפני שנה, הוסיף אותי לפייסבוק וגילה שאני קצת אקורדיון - משמין ומרזה די מהר ובתקופות לא ארוכות. הוא לא התבייש לומר לי: "אחי, הקיץ כבר כאן. תיכנס לכושר". הייתי אז חלש. נפגעתי, אבל האמנתי שבאמת כנראה אף אחד לא ירצה אותי ככה, ואז נכנסנו לדיון בנושא דיאטות ושמירה על תזונה נכונה. הוא כתב לי תפריט שבעיניו יכול לעזור לי להרזות, ואני זוכר מזה רק את ההדגשה של לאכול טונה במים בלבד, ושהוא יודע שזה מגעיל אבל צריך להתמודד. אני מסתכל על זה היום ובא לי לחבק את מי שהייתי אז, שזה לא כל כך מזמן, להכריח את עצמי להעריך את עצמי קצת יותר. לא לתת שישפילו אותי.
בתור רווק שאוהב לצאת ,יש בזה הרבה רגעים כיפיים ומרגשים אך גם הרבה רגעים אומללים. אני יושב לי בדירה שלי לאחר עוד יום עבודה וחושב שבא לי שיקרה עם היום הזה משהו. אולי אצא לאוויטה, אולי לשפגט, לבדי. אולי אכיר מישהו דווקא היום, אולי אמצא רק סקס. הומואים אומרים שהרבה קשרים מתחילים מסטוץ, אז מי יודע? אפשר להיות אופטימי.
אז יצאתי והמון. הרבה פעמים הייתי חוזר לבדי אחרי ערב משעמם שדבר לא קרה בו ומרגיש פאתטי, מרגיש תחושה כללית של אומללות שאופפת אותי. עוד כמה זמן זה יימשך ככה? הרי אני יוצא בשביל מטרה אחת, שיתחילו איתי, ואני כמובן בקושי עושה צעדים כדי להתחיל עם אחרים. זו תחושת עליבות כזאת שנגמרת בדרך כלל באכילת סושי, או משהו יותר משמין שרק ידחה עוד יותר את אלה שחלמתי שיגלו בי עניין.
תודה על הסיגריה
לפעמים היה גם אקשן. יציאה לבד לאוויטה, ערב הקרנת האירוויזיון. הבחור הראשון שאני רואה שם הוא תייר יפהפה והוא מהפנט אותי לחלוטין. לרגע לא חשבתי שיש איזה שהוא סיכוי שמשהו יקרה. אז הרפיתי וניסיתי ליהנות קצת. רקדתי, היה נחמד. פתאום אותו תייר מתקרב אליי ואומר "hey there". לא האמנתי למתרחש. הבחור עוצר הנשימה הזה פשוט מתחיל לדבר איתי, מביע עניין. אז ניסיתי קצת לרקוד,להתקרב, לרחרח. ככל שעבר הזמן הבנתי שהבחור לא ממש בעניין, או לפחות לא בפוקוס דווקא לגבי: מפלרטט עם עוד איזה ארבעה, הולך וחוזר לבר, כבר שיכור מספיק כנראה כדי לשפוך עליי בטעות את המשקה שלו. נרטבתי, התבאסתי, אך לא נכנעתי לבור העצב ולא הלכתי חזרה לדירה. יצאתי החוצה, שאפתי עשן ועוד יותר שאפתי להמשיך ליהנות. בחור אקראי ביקש ממני סיגריה ונתתי לו. שום דבר מעניין לא קרה ואני החלטתי לוותר וללכת לישון. עוד לא התקבלה החלטה אם לאכול סושי בדרך או לא, וכבר קיבלתי הודעה בגריינדר - "תודה על הסיגריה". לפתע הבחור האקראי נראה חמוד. פטפטנו ממש מעט כי הסוללה שלי עמדה להיגמר, ואני הצעתי בנחישות להגיע אליו לדירה שנמצאת 300 מטרים מאוויטה. הוא הסכים.
כשהגעתי לביתו הבחנתי בבחור מתוק עם מבט טוב בעיניים, חתיך ונעים. ישבנו ודברנו, השיחה זרמה והיה לי כיף, עד שלפתע הוא אומר: "ראית בגריינדר שיש לי חבר ואנחנו ביחסים פתוחים, נכון?". אז לא ראיתי. פספסתי את הפרט הזה וכל הכיף התחלף בעצבים ובתסכול. התחלתי ללכת לכיוון הדלת, מתכונן נפשית לדיכאון של הדרך הביתה, תוך כדי שהבחור מלווה אותי ומנשק אותי ליד הדלת. בנשיקה הזאת קרה משהו שלא קרה שנים - סחרור. סחרור מבחור ברמה שהלב שלי מעט נפתח. שמרתי לתקופה קצרה על קשר עם אותו בחור עד לרגע שכבר התחלתי להתאהב והיינו חייבים לעצור את זה שם. אבל הוא גרם ללב שלי להיפתח.
ואז הגיע דור. הגריינדר המשמים שלי המשיך לאכזב, כך שהתחלתי לשלוח הודעות בתדירות די גבוהה. דור היה נראה לי קצת יפיוף מדי בשבילי אבל שלחתי לו בכל זאת "היי". הוא ענה ודיברנו קצת. בשלב מסוים הוא הפסיק לענות ולאחר יומיים הוא כתב לי: "למה לא ענית לי? כנראה שיש איזה בעיה בגריינדר אצלי". בכל זאת התגברנו על המחסום הטכנולוגי הזה והצלחנו להיפגש ערב שבת אחד בבר שמתחת לדירה שלי. הוא היה חתיך, חמוד ומעניין. שתינו יין, צחקנו והלכנו להסתובב קצת בשכונה. נישקתי אותו על ספסל. הוא חיבק אותי.
הבעיה היא שלכם
מאז עברו שלושה חודשים ואנחנו עדיין ביחד, וזה קרה לי למרות שאני לא מתאמן ולא דרכתי בחדר כושר מעל לשנה, אבל אני עוד זוכר את הפגיעות. את אלה שבוחרים בן זוג לפי כמות הריבועים בבטן. אני די מלא, ואני לא יכול להגיד שזה לא מפריע לי ושאני שלם עם הגוף שלי, אבל הרפיתי. הרפיתי מהעיסוק האובססיבי בזה. אני כן חושב שאני נראה טוב, מתחילים איתי מדי פעם, והיום אני בזוגיות חדשה שטוב לי בה. אבל עדיין מה שמרתיע אותי זה תרבות הסגידה, המרוץ האינסופי אחרי חדר הכושר, השרירים.
העניין הזה מושרש בחלק נכבד מהקהילה, זה עיסוק די מרכזי אצל כל כך הרבה הומואים עד שלא נשאר תוכן. לא יכול להישאר תוכן כשיש אובססיה כללית לחיצוניות שמגובה על ידי כל כך הרבה אנשים. גם אם יש לא מעט שיוכלו, רחמנא ליצלן, להיות עם אדם עם עודפים, מה שנקרא.
אז תמשיכו להגיע באובססיביות לחדר הכושר, וכל עולמכם הפנימי ימשיך להסתכם בזה. מה שתבינו בהמשך זה שלאחר התשוקה הגדולה שלכם כבר לא יישאר כלום חוץ מריבועים, ואתם תחזרו לאותם ברים ותחפשו משהו חדש ומיידי. הבעיה היא שלכם. שישר פסלתם. שהרשיתם לעצמכם להשפיל או להיות מרושעים.
