הביצה הממשלתית שלנו לא מפסיקה לייצר כותרות מרתיחות עבור הקהילה הגאה. עוד ועוד חברי כנסת מתבצרים בעמדתם ההומופובית ונדמה שבכנסת הומופוביה היא השחור החדש. בעוד מנהיגנו מתגאים מול העולם עד כמה אנחנו מדינה ליברלית, דמוקרטית ומקבלת, מנגד הם עושים הכל על מנת להוכיח לתושביה עד כמה אנחנו עומדים במקום, אולי אפילו הולכים אחורה. בצל התפטרותו של חבר הכנסת גואטה והוקעתו מתוך הממשלה, פגשתי את אחי הגדול שחזר בתשובה, לאחר שנה שהוקענו אחד את השני מחיינו.
כמעט שנה עברה מאז אותה שיחת טלפון שבה החלטתי שלא משנה מה, אני בארון לא נשאר, בטח לא בפני אחי הגדול. זה היה בחורף, אחד מימי הגשם הראשונים של העונה. מצאתי את עצמי נודד ברחובות תל אביב ומחפש הגנה מפני הגשם. נכנסתי לבר המקומי בשכונת כרם התימנים, ואחרי כמה כוסות של בירה וכמה צ'ייסרים של ערק, התקשרתי אל אחי. גמגמתי במשך כמה שניות שהרגישו כמו נצח, ולבסוף העזתי להוציא את המשפט מהפה: "אני רוצה להיפגש איתך כדי לספר לך משהו חשוב".
"אני חושב שמה שאתה רוצה לספר - אני לא רוצה לדעת", הוא ענה לי והוסיף: "אם אתה רוצה לספר לי שמצאת אישה כשרה ושאתה מאוהב ועומד להתחתן אני אשמח לשמוע". "יש לי בן זוג ואני אוהב אותו ורוצה להתחתן איתו", אמרתי ורגע אחד אחרי, אחי כבר לא היה על הקו. באותו רגע הוא ניתק לי את השיחה בפרצוף, סירב לדבר איתי ובשיחות עם הוריי שבאו אחרי, הפציר בהם שאני חולה ושהם צריכים לקחת אותי לטיפול.
גם אני סירבתי לראות את אחי או לבוא איתו בקשר מכל סוג שהוא. המשפחה הקטנה שלנו ובעיקר ההורים שלנו, נקרעו בין שני בניהם, הניצבים בקצוות של רציונאליים ואידיאולוגית מנוגדות לגמרי. הודעתי להורים שכל עוד אחי לא יכיר בי ובכריסטוף בן זוגי, אני לא אהיה שותף לאף אירוע שבו הוא ומשפחתו יגיעו אליו, וכך היה.
הצל שלי ואני
גדלנו שנינו לבית חילוני, בו הביטוי היחיד לאלוהים ודת, הייתה קבלת שבת בימי שישי כשמירה על המסורת המשפחתית, לצד דיבורים של סבתי ניצולי השואה שאמרה: "אני מחכה לפגוש את אלוהים ולהגיד לו את כל מה שאני חושבת עליו בפרצוף". אחי היה כמעט בן עשר כשנולדתי, היינו החברים הכי טובים כל שנות ילדותי, עד שהגיע אחי לגיל שמונה עשרה וצה"ל הפריד ביננו. אחרי צה"ל הגיע הטיול לדרום אמריקה, ואחריו כשחזר במיוחד לבר המצווה שלי, זמן קצר לאחר מכן, חזר בתשובה.
הוא עבר אין סוף של גלגולים למציאת הנתיב הנכון לו ובפענוח של מציאת הזרם הדתי אליו הוא רוצה להשתייך. אני עמדתי מהצד, הרגשתי איך אט אט החיים שלנו הולכים ומתרחקים אחד מחייו של האחר, עד שנוצרה תהום ענקית שהפרידה בינינו. כשסיימתי תיכון, התחתן אחי בשידוך עם מי שהפכה להיות אם ילדיו. היום הם גרים בבני ברק, יש להם ארבעה ילדים בינתיים והוא כמעט רב.
באותן השנים הייתי במערבולות של גיל ההתבגרות, אחרי זוגיות הרסנית, הפרעות אכילה, סמים קלים ואלכוהול. לא הטרדתי אותו בחיי האישיים, לא ציפיתי ממנו שיתעניין וגם לא נעלבתי שזה כך, הנחתי שהוא לא רוצה לדעת, ייתכן בגלל מה שהוא מנחש שהוא עתיד לשמוע ולי זה לא הפריע, גם ככה לא רציתי לספר, בעיקר בגלל הפחד שהתוצאות עלולות להיות מרחיקות והרסניות ובכלל, עד שאין לי אהבה יציבה ואמיתית, מה הטעם להטריד אותו באינפורמציה הזו?
משני צידי המתרס
שנינו נולדנו לאותם ההורים, לאותו הבית. חונכנו לאהוב את אותם הסרטים, לשמוע את אותה המוסיקה, לאהוב ולשנוא את אותם המאכלים, לשנינו זורם אותו הדם ולפעמים לשנינו יש את אותם גינונים פיזיים. אנחנו יודעים להיות רגישים וקשובים כלפי עצמנו, ולעיתים חוטאים בלהיות אטומים מעט כלפי הסביבה. שנינו חולמים בהקיץ לעיתים תכופות, ודעתנו נוהגת להיות מוסחת למחשבות אחרות כשמישהו מדבר איתנו. אבל אנחנו ניצבים משני צידי המתרס.
השבוע אזרתי את האומץ ובעיקר כדי לשמח את אמי, נסעתי איתה לבני ברק כדי לבקר את בנותיו של אחי. "הוא לא יהיה בבית", אמרה לי אמא ואני סיננתי לעצמי: "תודה לאל". כשחנינו את האוטו במרכז בני ברק מתחת לביתו, הגיע אחי חזרה הביתה. הוא נעמד המום מול המכונית, ראה אותי שם ואמר "שלום". בלעתי רוק ואמרתי "אהלן". עלינו כולנו במדרגות אליו הביתה, והעברנו שעה שלמה של שתיקות מביכות שאת רובן מלאו קולות של התרגשות של ילדיו, וניסיון בלתי פוסק של אמי לייצר שיחה.
לא החלפנו מילה אחי ואני. ישבנו זה לצד זה, אני רגל על רגל, לבוש בסקיני ג'ינס, גופיה וכובע מצחייה עם פרחים והוא בחליפת הפינגווין המסורתית לחב"ד. לרגע אחד הוא לקח את בנו בן השלוש ואמר לו: "זה האח הקטן של אבא, אתה יודע?". בתו הגדולה ניגשה אלי ולחשה לי באוזן אם אני יכול לכתוב לה את מספר הטלפון שלי, כי כבר אין לה אותו. תהיתי לעצמי למה אין לה אותו, והאם אחי ואשתו דאגו להעלים כל זכר או אפשרות לתקשורת איתי.
לאחר שעה עזבנו את הבית. עמדנו זה מול זה נבוכים ומבולבלים, מבלי יכולת להביט בעיניים אחד של השני. "ביי", אמרתי לו, בעודי פותח את הדלת ויוצא ממנה. חשתי אותו מסתכל עלי יורד במדרגות. התחלתי לרדת מהר יותר, כמעט ורצתי למטה, כי הרגשתי שאני לא מצליח להתאפק עם הבכי יותר. נעמדתי מחוץ לבניין, לפתע אחת מבנותיו צעקה את שמי מבין התריסים של חלון המטבח, "נמרודי, תבוא אלינו שוב". "אני אבוא, מבטיח". יצאתי מהשביל שמוביל אל האוטו, נכנסתי אליו, טרקתי את הדלת ולא הפסקתי לבכות, וגם לא הפסקתי לחשוב על כמה שכל מה שהייתי רוצה זה בסך הכל לקבל ממנו חיבוק.
"יותר דתי מאלוהים"
במשך שנים ניסיתי לעשות הכל כדי לרפא את הפצע שהרגשתי שנוצר בתוכי. הרגשתי שלכל מקום אליו אני הולך, אני נושא על כתפי את התיק הכבד הזה, שאחי הגדול חזר בתשובה וחיינו כמעט ומופרדים לגמרי. כשבגרתי מעט ידעתי לראשונה לומר בקול רם, ואולי בקול רם מספיק כדי שאני אשמע גם בעצמי, שזה לא משנה מה הוא ומי הוא, העיקר שהוא מאושר.
וכך חשבתי גם בשעה הבודדת הזו אצלו בבית, התייסרתי עם התחושה שהכל היה יכול להיות אחרת, שבעולם מתוקן יותר, יכולנו כולנו לשבת יחד לכוס קפה, סביב אותו השולחן - הדתיים שבינינו, ההומואים וכל מי שבין לבין - מבלי לדבר על נושאים מהותיים, אלא רק ליהנות אחד מחברתו ואהבתו של השני, מהיותנו בני אדם, משפחה, אחים. יומיים לאחר הביקור שלח אחי הודעת טקסט לאמי: "תמסרי לנמרוד שאני אוהב אותו והוא יקר לי".
אין לי פנטזיה שבה אחי הגדול ומשפחתו יצעדו איתי ועם בן זוגי במצעד הגאווה בקיץ הבא, אבל אולי משהו קטן בכל זאת מתחיל להתרכך? מאז ומעולם יש לי קונפליקטים עם עולם הדת, בעיניי דת יכולה להיות הדבר היפה בעולם, אך כמו כל דבר, בדיוק כמו צריכת אלכוהול, אם מגזימים בה, היא הופכת להיות הרסנית, קיצונית ומרחיקה.
>> 7 סרטים גאים שיכולים להיות "אור ירח" הבא
>> "להיות שחקן פורנו בישראל זה לא פשוט בכלל"
השבוע התפטר בעל כורחו חבר הכנסת גואטה, על רקע גידופים והאשמות שספג בעקבות נוכחותו בחתונת אחיינו ההומו, או בעצם עקב אמירתו הדוממת שאומרת: "אני מכבד אדם באשר הוא אדם", ובכך מוכיחה ומראה לנו הממשלה שלנו, כמה שאין מבחינתה מקום ללהט"בים בחברה הישראלית-יהודית של שנת 2017. אני לא יודע איפה יהיה אחי הגדול ביום חתונתי, אבל איפה שלא יהיה, אני רוצה להאמין שידע להגיד לעצמו את מה שאני אומר ומאחל בשבילו כבר שנים: "העיקר שיהיה מאושר".
כולנו בני אדם, כולנו שווים, לכולנו הזכות לחיות את החלומות שלנו, להקים משפחה ולהיות אנשים מאושרים, ללא יוצא מן הכלל. מתי כבר נבין את זה?