התאומות של ג'יל פוסטר זהות. יותר מדי זהות. כל כך זהות, עד שבמהלך ההריון התגלה שהן חולקות שליה אחת ושק מי שפיר אחד, ובשלב מסוים אף הועלה חשש שהן בכלל תאומות סיאמיות. הרופאים הכינו את ג'יל לגרוע מכל, והסבירו לה במילים פשוטות שבכל רגע עלולות הבנות להסתבך בחבלי הטבור של עצמן ולמות.
מאחורי השם החמוד "מומו" (MOMO) מסתתר מצב מיילדותי מסובך, שמתהווה רק באחד מתוך 65,000 הריונות: תאומים זהים שחולקים שליה אחת ושק מי שפיר אחד (ה-MO הראשון מתייחס למונוכריוניק, כלומר בעלי שליה אחת, וה-MO השני למוניאמניוטיק, כלומר בעלי שק מי שפיר אחד). בחלק ניכר מהמקרים תאומים כאלו הם גם בעלי נקודת חיבור מסויימת בגופם ("תאומים סיאמיים"), אבל גם כאשר הם אינם מחוברים, מדובר בהריון מסוכן.
"החשש המרכזי שלנו בהריון כזה הוא מכריכה של חבלי הטבור זה סביב זה", אומר פרופ' ישראל מייזנר, מנהל היחידה לאולטרסאונד מילדותי גיניקולוגי במרכז הרפואי בילינסון מקבוצת הכללית. "בהיעדר חציצה בין העוברים, חבלי הטבור יכולים להסתבך, עד כדי מצב של עצירת הזרימה של החמצן והמזון לעוברים, שעלול לפגוע קשות בהתפתחותם ואף להביא למוות. במצב כזה אין לנו הרבה מה לעשות, ואין טיפול שיכול למנוע את הקטסטרופה, כך שאם מתגלה שהתאומים חולקים שליה ושק מי שפיר בשלבים מוקדמים של ההריון, ייתכן שיומלץ לאישה להפסיקו".
לאורך ההריון, תיעדה ג'יל ביומן אישי את רגעי האושר והפחד בחודשים הכל כך מתוחים שעברו עליה. עכשיו, אחרי ששתי הבנות נולדו בריאות ושלמות, היא בחרה לחשוף אותו.
"אולי הטבע אומר לי שלא נועדתי להיות אמא"
6.2.12 "מה עשיתי? עברו כבר שש שעות מאז שהפס הכחול הופיע בבדיקה, ואני לא מצליחה להפסיק לרעוד. רק לפני ארבע שנים נפרדתי מרובין, היום בעלי, כי הוא רצה ילדים ואני לא, ורק אחרי שהוא הסכים לוותר על האפשרות להיות אבא כדי לא לאבד אותי, התחתנו. ואחרי שהוא עשה דבר כל כך עצום בשבילי, הרגשתי שאני צריכה להחזיר טובה, והנה, אני בהריון. אבל מה אם הילד יהרוס לי את החיים? מה עם העבודה שלי? והחברים, והנסיעות? אנחנו נוסעים למזרח הרחוק עוד שבועיים, זו בטח הנסיעה האחרונה שלנו ב-20 השנים הקרובות".
10.3.12 "אני בבית חולים בסין. כמה שעות אחרי שהגענו התחלתי לדמם, ולמרבה ההפתעה, קיבלתי את זה בשוויון נפש. הרבה חברות שלי איבדו הריונות בשלב מוקדם, ואני חשבתי שאולי זו דרכו של הטבע לאשר לי את מה שידעתי בלב: שלא נועדתי להיות אמא".
11.3.12 "קצת אחרי שנכנסנו לבית החולים, לקחו אותי לחדר האולטרסאונד, בכיסא גלגלים. זו הייתה הפעם הראשונה שאראה את התינוק, אבל בגלל הנסיבות לא ממש התרגשתי. האנגלית של הרופאה לא הייתה טובה בהרבה מהסינית שלי, אבל עם קצת תנועות ידיים הבנתי שהיא אומרת שיש לי שני תינוקות. היא סובבה אליי את המסך, וראיתי שתי שעועיות קטנות, בשחור לבן. באותו רגע, הכל השתנה. שתי הנקודות האלה הן אולי רק כתמים שחורים על מסך, אבל הן שלי. התאומים שלי. איך יכולתי להיות כל כך טפשה ולהגיד שאני לא רוצה אותם? תוך רגע, נמוגים כל הספקות שלי בקשר לאמהות. אני אעשה הכל כדי שהם ישרדו".
22.3.12 "ארבעה ימים אחרי הדימום חזרנו הביתה. הדימום פסק, אבל לא היה לנו מושג אם התאומים עדיין חיים. התור הבא לרופא היה רק שלושה שבועות הלאה, אז קבעתי מיד תור לרופאה פרטית. היא עשתה לי עוד אולטרסאונד ואישרה לי שעדיין יש שני עוברים חיים, והרגשתי גל של גאווה ואהבה שוטף אותי.
די מהר הפנים של הרופאה מתקדרים, והיא אומרת שאין מחיצה בין התאומים. היא מסבירה שייתכן שהם מחוברים, סיאמיים, ולמשך כמה שניות אני מתמלאת חרדה איומה. התאומים שלי מיד הרגיעו אותנו, וזזו קצת אחד מהשני, כאילו כדי לאותת שהכל בסדר והם נפרדים. הרופאה עדיין לא מרוצה, ומסבירה שמכיוון שהם חולקים את אותו שק, קיים חשש כבד שחבלי הטבור שלהם יסתבכו זה בזה, ויגרמו לשניהם למות. 'אני מצטערת', אומרת הרופאה, 'אבל הריון כזה יכול להיגמר מאוד מהר ומאוד בפתאומיות'. אני שואלת אותה אם יש משהו לעשות, והיא מנידה בראשה לשלילה. אני בוכה כל הדרך הביתה".
24.3.12 "אני חושבת על התינוקות כל הזמן. בדרך כלל אני אוהבת לחקור ולקרוא על דברים שמסקרנים אותי, אבל הפעם אני נמנעת מהאינטרנט, כי אני יודעת שאמצא שם סיפורי זוועה. ביקשתי מחברה שלי שתחפש סיפורים אופטימיים, ואחרי כמה שעות היא התקשרה עם כמה. אני שמחה לרגע, אבל יודעת שהיא סיננה הרבה סיפורים אחרים, שמחים הרבה פחות".
"יכול להיות שהם מתים ברחמי, ואני אפילו לא יודעת"
27.3.12 "אולטרסאונד נוסף מאשר שהתאומים בחיים, ושאכן מדובר ב"תאומי MOMO". מסבירים לי שההריון יימשך לכל היותר עד שבוע 34, מכיוון שהסיכוי להסתבכות חבלי הטבור עולה ככל שההריון מתקדם. בנוסף מגלים לי על תסמונת חדשה שלא הכרתי, TTTS, שגורמת לחלוקה לא שווה של הדם מהשלייה בין התאומים, כל שאחד מקבל יותר מדי דם והשני פחות מדי. הרופאים מסבירים לי ש-70% מההריונות של תאומי MOMO נגמרים בטרגדיות, ואני מתחילה להרגיש שבמקום ילדים יש לי שתי פצצות מתקתקות ברחם, שחיות על זמן שאול. אני רוצה לספר לאנשים ולא יכולה, מתה כבר לקנות עריסות ועגלות ולא מעזה. איך ארגיש מול הציוד הזה אם התחזיות השחורות תתממשנה?".
1.5.12 "בשבוע 18 אני מגיעה לבדיקה נוספת. כבר אפשר לראות את המין של התאומים, ומכיוון שהיו לי מספיק הפתעות בהריון הזה, אני אומרת לרופאה שאני אשמח לדעת. היא אומרת שאלו שני בנים, ואני מאושרת. היום יש לרובין יום הולדת, והבשורה הזו היא מתנה נהדרת בשבילו".
15.5.12 "בגלל שההריון כל כך מסובך, שולחים אותי לבית חולים גדול יותר, בלונדון. שם יש ציוד משוכלל יותר, ורופאים מומחים במצבים כאלו. אני יושבת בחדר ההמתנה. מסביבי יש נשים זורחות, שמחזיקות תמונות מבדיקות קודמות ומלטפות אותן. אני יושבת קפואה, יש לי בחילה מרוב פחד. יכול להיות ששני הבנים שלי מתים עכשיו ברחם, ואני אפילו לא יודעת מזה. אני נכנסת לבדיקה, שומעת את האוושה של הדופק ונרגעת. אני לא צריכה לשמוע שניים – תאומי MOMO חיים ומתים ביחד. אם אחד הולך, השני מת איתו. הבודק שואל אם אני רוצה לדעת את המין, ואני אומרת שאנחנו כבר יודעים שיש לנו שני בנים. הוא קצת נבוך, אבל אומר לי שהטעו אותי, ושבפירוש יש לנו שתי בנות".
10.6.12 "לא הצלחתי להתאפק והצצתי באינטרנט. דווקא יצא מזה משהו טוב: הצטרפתי לקבוצה בשם "אמהות MOMO" בפייסבוק, שהנשים בה קיבלו אותי בזרועות פתוחות. עושה לי טוב לראות תמונות של תאומי MOMO בריאים, ששרדו את ההריון ונולדו בשלום. אבל מדי פעם יש פוסט עצוב, ששובר לי את הלב ומכניס אותי לפחדים עמוקים. מישהי איבדה שני בנים בשבוע 19. אחרת נפרדה משתי הבנות שלה כמה שבועות אחרי הלידה, בגלל סיבוכי פגות שלא הצליחו לפתור. אני מתחילה להרגיש תנועות בימים האחרונים, ולמרות שזה משמח אותי אני אומרת לבנות לא להשתולל יותר מדי, כדי שלא יסתבכו. בינתיים, הבדיקות מעודדות. הבנות גדלות כמו שצריך, וזרימת הדם לשלייה תקינה. אני לא מסוגלת לשמוע את המילים 'פתאום' ו'במפתיע', כי זה מזכיר לי את המילים של הרופאה שתיארה לי איך הן עלולות למות בלי אזהרה מראש".
"בנות יקרות, אם הכל יעבור בשלום ניפגש מחר לראשונה"
17.7.12 "עוד בדיקה, עוד הרגשה של יום הדין. אבל הפעם משהו שונה. אני פוגשת רופא שלא עסוק בלהפחיד אותי, אלא טרח ועבר על כל התיק, ואומר שהכל נראה בסדר, והוא מאמין שהכל יסתיים בשלום. יכולתי לנשק אותו באותו רגע. הוא משכנע אותי שכדי להבטיח שהכל באמת יהיה בסדר לא כדאי לחכות לשבוע 34, וממליץ לקבוע קיסרי לשבוע 33. אני מתחילה להזריק סטרואידים, כדי לעזור לריאות של הבנות להתפתח לפני הזמן. בעוד שבועיים הן יצאו, וכדאי שיהיו מוכנות. עדיין אין להן שמות. אני מעדיפה להחליט רק אחרי שהן יהיו בסדר".
22.8.12 "בנות יקרות שלי. אם הכל יעבור בסדר, מחר ניפגש לראשונה. אני לא יכולה לחכות. ההריון שלכן היה רכבת הרים, ואני מבטיחה שאתן לכן לקרוא את היומן הזה כשתגדלו קצת. אתן בועטות עכשיו, ואולי גם אתן מתרגשות לפגוש אותי ואת אבא".
23.8.12 "הבנות שלנו – עכשיו כבר יש להן שמות, שארלוט ומרתה – נולדו ב-13:30 בצהריים, בהפרש של דקה זו מזו. הרופא אומר שטוב שלא חיכינו עוד שבוע, כי חבלי הטבור כבר היו בפלונטר. הוא כל כך נדהם למראה הקשרים, שהוא מוציא את שני החבלים המסובכים ומראה לי אותם, כשאני עדיין בחדר הניתוח עם הבטן פתוחה. הצוות מצלם את הפלונטר באייפונים שלהם, וכולם מסכימים שהם בחיים לא ראו תינוקות חיים שיצאו מכזו תסבוכת. הבנות שלי בינתיים בטיפול נמרץ. פגות. אני מרגישה שכל התחושות האמהיות שהיו לי במהלך ההריון היו שקר אחד גדול. אני לא מחזיקה את התינוקות שלי שהרגע נולדו, ואני רק רוצה לישון".
היום - "פגשתי את הבנות יום אחרי הלידה, בפגייה. כל אחת מהן שקלה קצת יותר מקילו וחצי, מכוסות בצינורות ומבחנות. לשארלוט הייתה קצת צהבת. עדיין לא הייתי בטוחה שאני אוהבת אותן. אחרי כל מה שעברנו, מה אם אין לי את האינסטינקט שאמהות צריכות? סיפרתי לאמא שלי, ששאלה אותי מה אני כן מרגישה. אמרתי לה שאני רוצה להיות איתן כל הזמן ולשמור עליהן, והיא חייכה ואמרה לי שזה כל מה שאני צריכה, והאהבה עוד תגיע.
"הודות לצוות בפגייה, 17 יום אחרי הלידה כבר היינו בבית. עשרה שבועות אחרי, אני יכולה גם לספר שאמא שלי צדקה. זו האהבה הכי עמוקה שהרגשתי אי פעם".