מוזיקת הדאנס האלקטרונית המוכרת לנו כיום, נולדה רשמית בחיי הלילה של הקהילה הלהט״בית, הקהילה השחורה והקהילה הלטינית בשנות ה-70. יש להרבה אנשים נטייה לחשוב שהלבנים הסטרייטים הם ששולטים במוזיקה עד היום, ולא בצדק. הסיפור של סצנת הדאנס והמועדונים גדול ונרחב בהרבה מכך.
בשנות השישים התחוללה בארה"ב תנועה חברתית שנקראה ״המהפכה המינית״, ומטרתה הייתה ליצור שינוי בכללי ההתנהגות הקשורים למיניות ויחסים בינאישיים. בעקבותיה, נוצרה עלייה בקיום יחסי מין מחוץ למסגרות מיניות מסורתיות ובקרב אנשים בעלי נטיות מיניות שאינן הטרוסקסואליות.
הפאנק והסול גרמו להתפתחות שבה זמרים שחורים שרו יותר על מיניות ואהבה (היי ג׳יימס בראון) ופחות על עבדות ועוני, כפי שהיה נפוץ לפני כן בבלוז ובגוספל. עשור וקצת אחר כך, הדיסקו היווה את ההמשך הטבעי של הפאנק והסול, שבו היה מקום גם למיניות נשית ולא הטרוסקסואלית.
דיויד מנקוזו מנגן ב"The Loft" | צילום:
מתוך עמוד הפייסבוק של Ash Cartwright
מועדוני המחתרת של הקהילה הגאה בתקופה זו עזרו ליצור חללים בטוחים לאוכלוסיות השוליים, בהם התאפשר לכולם להיות עצמם בחופשיות. המוזיקה שנוגנה במועדונים האלה התעצבה עם הזמן על ידי שילוב הסגנונות האלו עם מאפיינים אלקטרוניים. המעבר בין פאנק וסול לדיסקו בא לידי ביטוי בעיקר בדגש שניתן על הקיק והסנייר שמוכרים לנו היום בהאוס וטכנו.
שוויון ומגוון בקהל הבליינים היה חלק בלתי נפרד בדנ"א של תרבות הקלאבינג של הקהילה הלהט״בית. זה התחיל בבתים בהם ערכו מסיבות אקסקלוסיביות, כמו מסיבות הלופט של הדיג'יי דיוויד מנקוזו במנהטן, אחד ממשפיעי תרבות האנדרגראונד הגדולים בעולם. הוא נחשב לחלוץ בתרבות זו עקב מסיבות הבית הפרטיות והמיוחדות שערך, בהן נוגנה לראשונה מוזיקת דאנס אלקטרונית. המקום קיבל את שמו כ"The Loft".
סצנת המוזיקה במסיבות בית התחילה כאלטרנטיבית ומחתרתית, בעיקר בקרב המסיבות של הגייז השחורים והלטינים, שהוגלו מהחברה של המיינסטרים. משבר האיידס באותה תקופה יצר סטיגמה שלילית על הקהילה הגאה, ובעקבות זאת הרבה מסיבות ומועדוני אנדרגראונד תרמו את הכנסותיהם למטרת תמיכה כספית בארגונים למניעת איידס. העולם מחוץ למועדונים אלו היה גזעני ומפלה, והסתמך רק על נטיות מיניות וצבע עור.
קדחת הדיסקו
בסוף שנות השבעים הדיסקו כבר התפשט אל המיינסטרים, והרבה מזה בזכות הפסקול של הסרט ״שיגעון המוזיקה״, שכלל ברובו שירים של ענקי הדיסקו - הבי-ג׳יז. הבי-ג׳יז השפיעו מאוד על כניסתו של הדיסקו למיינסטרים, מכיוון שהם היו להקה של אנשים לבנים ששרו בהשפעת מוזיקה שחורה ובקול פלצט. בכך, הם הובילו להשתלטות לבנה וסטרייטית על הז׳אנר, שהשכיחה את מוצאו המיני והגזעי.
ואי אפשר לדבר על דיסקו בלי להזכיר את אחת מאלילות הדאנס הכי גדולות - דונה סאמר, שהפכה לאייקון משמעותי בקהילה הלהט״בית. זאת בעקבות הסגנון שעיצבה יחד עם המפיק שלה - ג׳יורג׳יו מורודר, מחלוצי מוזיקת הדאנס האלקטרונית. סאמר שילבה בשיריה מילים עם תוכן פתוח על מין ואהבה חופשית, ובכך קידמה מסר שנגע בקהילה הגאה באופן עמוק.
באותו הזמן נפתח גם אחד המועדונים האייקונים אי פעם, שבהרבה מובנים חוקק את כללי היסוד הליברליים עבור כל המועדונים בעולם – ״סטודיו 54״. המועדון שהוקם בניו יורק, הציע לבלייניו חיי לילה נהנתניים, ואיפשר קיום יחסי מין ושימוש בסמים בין כותליו, ללא כל שיפוט או ביקורתיות. הרבה סלבריטאים עצומים היו מבלים באופן קבוע במועדון, ביניהם אנדי וורהול, לייזה מינלי, מיק ג׳אגר, אליזבת טיילור, גרייס ג׳ונס, אל פאצ׳ינו, לו ריד, ואפילו דונלד טראמפ (דבר שמאוד לא היינו רוצים לדמיין).
אנדי וורהול, דבי הארי וחברים נוספים ב-"Studio 54" | צילום:
מתוך עמוד הפייסבוק של Kiccha Buranond
אולם, מהפכת הדיסקו עוררה גם זעם, בעיקר בקרב אוהדי הרוק. לאט לאט נוצרה סביבה הילה שלילית, על ידי שדרני רדיו לבנים וגזעניים, ומובילי דעה שיצרו פרופגנדה נגדה מתוך הרצון לדחוק את הדיסקו והמוזיקה השחורה חזרה לשוליים. אחד האירועים הנודעים שכמעט הובילו לנפילת הדיסקו לחלוטין, היה ״ליל הריסות הדיסקו״ ב-1979 בשיקגו, שאירגן שדרן הרדיו סטיב דאל. באירוע, אנשים היו מביאים תקליטי דיסקו ומשלמים 98 סנטים כדי להגיע למגרש בייסבול ולנפץ אותם.
המועדונים שכן שרדו למרות המאמץ להשמדת הדיסקו, המשיכו להיות מקום בילוי מחתרתי לקהל הקווירי, השחור והלטיני. עבורם, הדיסקו הרגיש כמו מהפכה אמיתית, דת חדשה שמקבלת את כולם.
ליל הריסות הדיסקו, שיקגו, 1979 | צילום:
מתוך עמוד הפייסבוק של Elmhurst History Museum
האוס: משהו חדש באוויר
הרבה מחלוצי הדיג׳ייז שניגנו מוזיקת דאנס אלקטרונית היו שחורים או לטינים, מהקהילה הגאה או כאלו שהזדהו איתה. אחד מהם הוא לארי לבאן (Larry Levan) - רזידנט במועדון ה-"Paradise Garage" הניו-יורקי שהיה סמל לחיי הלילה של הקהילה הלהט"בית במשך פעילותו (הרבה אמנים היו מופיעים במועדון, ביניהם אהובת הקהילה הגאה גרייס ג'ונס - שעלתה להופעה בלוק אייקוני עם צבעי גוף שהונחו על ידי קית' הרינג).
ראשיתו של הדאנס האלקטרוני התחולל גם בשיקגו, ובשנות השמונים הוא קיבל בית במועדון ה-״Warehouse״ שהוקם על ידי רוברט וויליאמס. במועדון, לבאן ונאקלס ניגנו מוזיקה שנבעה מתוך הדיסקו - אבל קיבלה צורה חדשה. זה היה הבסיס להתפתחות הסגנון המוזיקלי המוכר לנו כיום כהאוס (שם הז'אנר גם נובע משם המועדון - "Warehouse").
לארי לבאן, פרנקי נאקלס וטי סקוט | צילום:
מתוך עמוד הפייסבוק של Knuckles Frankie
באותו הזמן, הוקם הלייבל "Trax" בשיקגו, שהיה משחרר מוזיקה לופית (מוזיקה עם מאפיינים שחוזרים על עצמם לאורך השיר בלופים). היא נוצרה על ידי ציוד ביתי של האמנים המקומיים, שהיו מחברים אלמנטים מוזיקליים מהדיסקו. אחד האמנים הגדולים שצמחו מהלייבל היה לארי הרד (Larry Heard). הסאונד שהרד יצר נחשב יותר ״דיפ״, בו שילב את ההאוס של שיקגו עם השפעות ברורות יותר של של ג׳אז, פאנק וסול. בכך, נוצר הז'אנר "דיפ האוס".
>> "החלטנו לרדת מהארץ וקנינו בית על אי יווני"
>> 11 אמהות מפורסמות שתומכות בילדיהן הלהט"בים
>> "המפקד אמר מול הפלוגה: שלא אחשוב אפילו בצחוק שאתה כזה!"
המועדונים בהם ניגנו האוס היו בעיקר מועדוני גייז, ויצרו תחושה של מרחב בטוח שהתפתח יותר בשנות ה-90: הבליינים במסיבות התנהלו בצורה חופשית יותר מבחינת הלבוש, ההתנהגות המינית והריקודים. האוס גרם להרגשה אוניברסלית בקרב הבליינים, ואיחד אנשים מכל הסוגים תחת קורת גג אחת. כשמו כן הוא, הוא יצר הרגשה שכולם באותו בית וכולם מוזמנים.
בשנות ה-90, תקליטי האוס הופצו בצורה יותר המונית והגיעו לאירופה, שם קיבלו תהודה רחבה, בעיקר בסצינה באנגליה. בסופו של דבר, הסאונד ההאוסי הפך לכוח גלובלי שהתפשט בעולם ואף נחשב למאפיין בלהיטים מסוימים שנכנסו למצעד הפזמונים. כניסת ההאוס למיינסטרים הביאה את הדיג'ייז מסצנת האנדרגראונד האמריקאית למועדונים הגדולים בעולם, וההפרדה המינית של חיי הלילה החלה להתרופף - נוצר חופש ללא גבולות ושיפוט. והכל התחיל מהקהילה הגאה ובני המיעוטים, שהביאו לנו את הרעיון התרבותי של מוזיקת הדאנס, והיוו עמוד שדרה שסיפק מקום וצלילים לסצנה הזו במשך עשורים רבים מאז היווסדה.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
