אני מאוד מאוד עצוב. העצב משתלט עליי. אני לא יכול לצאת מהבית בכלל. הרחובות בחוץ ממלוכדים כמו שדה מוקשים. יש פה טנקים ומטעני חבלה בכל מקום. את החיילים אני עוד לא רואה מהחלון. אנשי חמאס נמצאים בפינות של הרחובות.
יש לי מקלט מתחת לבניין אבל אין חשמל, אז המעלית לא עובדת ואני לא מספיק לרדת במדרגות. אני גם לא הולך לעבודה, מה שמקשה עליי מבחינה כלכלית. ההורים שלי גרים שני קילומטרים ממני, אבל אני לא יכול להתקשר אליהם כי הטלפון לא עובד, אז אני לא יודע אם הם בסדר. אני רק מסתכל מהחלון ורואה אם יש עשן בשכונה שלהם, וכשאין עשן אני רגוע.
צה"ל אשם במצבנו, לא חמאס
אין לי מים בבית, אין מה לשתות ואין מה לאכול. אני מנסה להתעדכן דרך גלי צה"ל כי הטלוויזיה לא עובדת. זה מגביר את השנאה של הילדים שמסתובבים כאן. אין לילדים כאן אוכל ומים ואני לא יכול להגיד להם שזה בגלל החמאס. זה בגלל צה"ל - אז השנאה רק מתגברת.
אף אחד לא יודע מה יקרה, לא אבו מאזן ולא איסמעיל הנייה. לא אולמרט או לבני וגם לא האל. תמיד האמנתי בשלום ובהידברות. כל מה שאני רוצה זה חיים רגילים כמו שראיתי כשהייתי באיטליה או בנורווגיה. זה לא הוגן שאני חי ככה ואין לי חיים נורמליים.