השעה אחת עשרה בלילה. ערוץ סי-ספאן, שסיבת קיומו הבלעדית היא לשדר בלי הפרעה כל אירוע פוליטי (גדול או קטן, או אפילו קטן מאוד) משדר כנס בחירות של ברק אובמה, ואחריו כנס של מיט רומני, ואחריו שוב אובמה ושוב רומני, אד אינפיניטום. פעם במדינת קולורדו, פעם במדינת וירג'יניה ופעם במדינת-מה-זה-משנה-כולן-נראות-אותו-הדבר. רק עובד משמרת הלילה בחדר הבקרה של הערוץ מקפיד להחליף את הכותרת בתחתית המסך, שלא נתבלבל.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
אבל זה ההבדל היחיד בין עצרות הבחירות: הסיסמאות של המועמדים דומות ("מקומות עבודה"-"עסקים קטנים"-"עתיד טוב יותר לאמריקה"). אפילו הביגוד של אובמה ורומני זהה ("כן אדוני, מעיל רוח ומתחתיו חולצה מכופתרת משדרים אופנתיות ונחישות, על גבול הביטחוניסט") וניתן היה אפילו להחליף בנאומים ואיש לא היה שם לב להבדל - אם כי, "תודה לביל קלינטון" היה נשמע מעט משונה בנאום של מיט רומני. ואם בביל קלינטון עסקינן - אז השיר המתנגן בכנס של אובמה (וירג'יניה. אני בטוחה כעת שזה וירג'יניה) הוא שיר הנושא של הקמפיין של קלינטון מ-92. פליטווד מק מבקשים מאיתנו לא להפסיק לחשוב על המחר. בסדר, שכנעתם אותנו. אז למה לחזור לאתמול שוב ושוב?
רגע לפני קו הגמר (או כפי ששואל הקומיקאי ג'ון סטיוארט: "מתי לכל הרוחות זה כבר יסתיים?"), רגע לפני שכל זה נגמר, בואו נבחן את שני המתמודדים רק על סמך מערכת הבחירות שהם ניהלו, או ליתר דיוק - הטעויות של הקמפיין שהם ניהלו. ספוילר: איש מהם לא הצטיין, אם נודה על האמת.
ברק אובמה
הקמפיין לבחירתו מחדש של ברק אובמה יצא לדרך בערך חמש דקות אחרי שהסתיים הקמפיין לבחירתו בפעם הראשונה. אחרי אותו טקס היסטורי מול הפוטומק, אחרי שהנשיא השחור הראשון בתולדות ארצות הברית שם את ידו על ספר התנ"ך של אברהם לינקולן ונשבע אמונים לאמריקה, צוות אסטרטגים מצומצם לא התיישב עם הנשיא בשדרות פנסילבניה 1600 אלא חזר לשיקגו, להתחיל לשרטט את קמפיין 2012. ארבע שנים, מיטב המוחות. וזו התוצאה.
הקמפיין של אובמה (באדיבות האדונים פלאף, מסינה ואקסלרוד) קיבל החלטה אסטרטגית "לחסל" פוליטית את מיט רומני מוקדם מאוד במהלך הקמפיין, היתרון - אם מהלך כזה מצליח, לא צריך להתאמץ באותה ישורת אחרונה של ספטמבר אוקטובר. חיסרון - אם המהלך נכשל, נותרו חודשי בחירות ארוכים והכסף לא זמין כמו פעם.
לג'ורג' וו. בוש מהלך דומה עבד ב-2004, וג'ון קרי הגיע לשלב הוועידות והעימותים כשמעל ראשו מרחפת עננה כבדה של זגזגן (ובאמריקה, אם נדבק למישהו הכינוי 'פליפ-פלופ', זה יכול לעלות לו בבחירות). את הרושם הוא לא הצליח לתקן עד הסוף ובוש ניצח. ב-2012 אנשי אובמה הימרו על מהלך דומה: הם השקיעו הרבה כסף בהרבה תשדירים עוד בקיץ בניסיון לגרום לרומני להראות רע, מביך - מועמד כמעט מופרך. וזה כמעט הצליח - עד שהגיע העימות הראשון ו-70 מיליון אמריקנים ראו מיט רומני לא-מביך, לא-מופרך, יותר נשיאותי מנשיאותי - וכל הקמפיין בהקשר הזה ירד לטמיון. היה צריך קמפיין חדש ומהר, כשמעט כסף נותר בקופה.
לקמפיין היה עקב אכילס נוסף - אולי נקרא לו עקב אובמה. הוא יכול להיות כריזמטי וסוחף, רטוריקן בחסד, אבל לעתים - לא נעים לומר - הוא קצת מתנשא, דידקטי. הוא לא יודע לדבר בגובה העיניים. לא לחינם כאשר הניו יורק טיימס חילקו לו לאחרונה "תעודת ציונים" על תפקוד הם נתנו לו ציון נכשל בתקשורת. זה לא שלא היו הישגים לכהונה, אמרו בניו יורק טיימס (רפורמת הבריאות שעוד לא נכנסה במלואה לתוקף, חוקים רבים נגד אפליה, הצלת תעשיית הרכב), אבל אובמה לא ידע למכור אותם - להושיט יד ולהסביר, להתלכלך לפעמים בפוליטיקה קטנה. חשבו כמה קשה לאדם שפעם מכר את הסיסמה "יכול להיות יותר טוב" ועכשיו צריך למכור את "היה יכול להיות יותר גרוע". אפילו השלטים בכנס הבחירות מעידים על כך. לפני ארבע שנים זה היה "שינוי", היום זה "קדימה". קדימה, אולי תמצאו סיסמה יותר טובה? לא לחינם בכנס האחרון אמר אובמה על ביל קלינטון - החבר הכי טוב החדש שלו - שהוא רוצה למנות אותו לתפקיד "השר שמסביר דברים". רעיון מצוין. אפשר גם ללהק לתפקיד את הסגן ג'ו ביידן - גם הוא מבין דבר או שניים בדיבור מול קהל או בסיסמאות קליטות: "למה לבחור בברק אובמה? כי אוסמה בן לאדן מת וג'נרל מוטורס חיה".
מיט רומני
עוד לפני שנדע מי המנצח הגדול, אפשר לומר בביטחון שרומני (בוודאי בעימות הראשון אבל לא רק) ידע לשווק את תוכניתו הכלכלית ביתר הצלחה. גם אם יש בה חורים רבים (איך נצמצם גרעון של מיליארדים בלי לעלות מסים? איך ייווצרו 12 מליון מקומות עבודה רק מכוח בחירתך לתפקיד? איך התהפכה עמדתך לגבי מיסים לעשירים?) זה לא משנה - זה נשמע טוב ומלא ביטחון. כל אמריקני שפגשתי ואמר שהוא מצביע לרומני ציין סיבה אחת: הצמיחה הכלכלית הייתה איטית מדי תחת אובמה, ציפינו ליותר ורומני הוא איש עסקים ממולח שיידע מה לעשות.
אבל מה לגבי הקמפיין של המפלגה הרפובליקנית? גם כאן לא חפים מטעויות, בלשון המעטה. הקמפיין של מיט רומני התחיל מאוחר יותר ולכן היה לו פחות זמן לטעויות - אבל הוא ניצל את כל הזמן שהיה לו עד השנייה האחרונה. נדמה שבכל פעם שמיט רומני מנסה לשחרר את העניבה ולהיות - איך נאמר זאת - קוּל - התוצאות עלולות להיות עגומות. יש לך הרבה יתרונות מיט, אבל את ה-coolness factor תשאיר לברק אובמה. האמירה האומללה ביותר הייתה כמובן זו שצולמה בהיחבא בכנס תורמים עשירים בבוקה רטון, פלורידה - על ה-47% מהאמריקנים שלא יצביעו לו ממילא. יש הבדל בין מה שאדם אומר בחדר הסגור בינו לבין סוקר הבחירות שלו, לבין מה שהוא אומר בכנס פתוח. באמריקה רשמית או לא רשמית, אתה רוצה להיות נשיא של כולם. ומה על ה"קלסרים מלאים בנשים"; והניסיון להיות חם ולהסביר למה הוא אוהב את מדינת הולדתו מישיגן ("יש כאן מכוניות ויש כאן ואגמים"), שלא לדבר על פליטת הפה בבואו להציג את סגנו פול ראיין ("קבלו את הנשיא הבא של ארצות הברית"). נו, מילא. במילותיו של הקומיקאי ביל מאהר: "מי שלא ינצח ביום שלישי, מבחינתי זה WIN WIN - אם אובמה זוכה, אמריקה מנצחת, אם רומני זוכה, הקומדיה מנצחת".
אבל אם להיות כנים, הקושי העיקרי של רומני בקמפיין אינו אופיו אלא מפלגתו. איך אפשר להתנהל במפלגה שבשנים האחרונות חלק מאנשיה הולכים מקיצוניות לקיצוניות, שחלק מהמתמודדים על הנהגתה לא מאמינים באבולוציה, מדברים על "אונס לגיטימי" (שממנו, אליבא דבכיר הרפובליקני טוד אייקן, מתברר שלא נכנסים להריון) ומחזיקים בדעות שיכולים להחזיר את אמריקה עשרות שנים אחורה. רומני אינו כזה - הוא שייך לעמודי התווך המתונים השקולים והנבונים של מפלגתו, אבל לא היה לו האומץ להגיד לאנשי מסיבת התה - 'אני חושב אחרת מכם'. והוא נאלץ פעם לרצות את המפלגה, פעם לרצות את האמריקנים כולם. אפשר להשתגע. או לפחות להחליף עמדות כמו גרביים. כפי שקבע מאמר המערכת בוושינגטון פוסט - העמדה העקבית היחידה שמיט רומני מחזיק בה הוא שמיט רומני ראוי להיות נשיא ארצות הברית.
המתנדנדים הם הכוכבים
אז מה עכשיו?מי יודע? המצב הוא כזה שהפער בין ניצחון גורף לאובמה לניצחון לרומני הוא כחוט השערה. זו השיטה, זו המתמטיקה - המדינות המתנדנדות יכולות בקלות לעבור לטור של כל אחד מהם. זה יהיה יותר קשה לרומני, אבל ודאי לא בלתי אפשרי. אולי הנשיא האמריקני השחור הראשון יצטרף לרשימה הקצרה של הנשיאים שלא נבחרו בשנית (יש בסך הכל חמישה כאלה) ואולי מיט רומני יהיה המורמוני הראשון בבית הלבן? (וגם על זה יש מה לומר, אבל כמו שאומרים - בפעם הבאה).
ונחזור, לסיום, לאותו כנס של אובמה בווירג'יניה ולפרץ של כנות מצד המועמד (או כנות עטופה היטב האריזה נוצצת של קלישאה): "בימים האחרונים של הקמפיין אני פחות ופחות רלוונטי", אומר אובמה ומוסיף "אני כמו אביזר, פרופס. הכוח עבר ממני אליכם הבוחרים". ואם נדייק יותר, הכוח עבר לאזרחי המדינות המתנדנדות. אתם כמו הילד המקובל שכולם רוצים שיזמין אותם למסיבה. הפופולריות שלכם בשיאה אבל בעוד יומיים היא תחלוף, עד הפעם הבאה.