1,100 יהודים ניצלו ושרדו את השואה בזכות התעשיין הגרמני אוסקר שינדלר, שיצר את הרשימה המפורסמת. צעיר הניצולים ברשימה היה בן 13 בלבד, לאון לייסון, שהיה קטן כל כך באותה עת, עד שנאלץ לעמוד על קופסה כדי להגיע למכונות במפעל בקרקוב בו הועסקו אנשיו של שינדלר. אתמול הלך לייסון לעולמו בגיל 83 בקליפורניה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
צעיר הניצולים זכה אפילו לכינוי משינדלר - "לייסון הקטן", ולאחר ששרד את המלחמה היגר ללוס אנג'לס ופתח שם בחיים חדשים. הוא לימד בבית הספר התיכון בהאנטינגטון פארק, קליפורניה במשך 39 שנים. רבים הכירו את המורה, אך מעטים ידעו איזו דרך עבר בחייו עד שהגיע לארצות הברית.
האנונימיות הזו של לייסון נגמרה עם צאת הסרט "רשימת שינדלר" של הבמאי סטיבן ספילברג ב-1993. שובר הקופות עורר את העניין של רבים בארצות הברית ובעולם בסיפורי ניצולי השורה, ושבר גם חמישה עשורים של שתיקה כמעט מוחלטת בעניין, מצדו של לייסון. הוא החל לצאת במסעות הסברה ברחבי ארצות הברית וקנדה וחלק את סיפורו עם רבים.
"לאון מעולם לא השתמש ברשימות, דפים או נקודות כשדיבר, הוא מעולם לא קיים את אותה השיחה בנושא. זה תמיד הגיע מראשו ומליבו", סיפרה חברתו, מרילין הארן, פרופסור ללימודי דת באוניברסיטת צ'אפמן, "השיחות איתו גרמו לאנשים לרצות להיות טובים יותר, להיות איכפתיים יותר, לא לזכור רק את השואה, אלא לזכור שאסור לנו להיות אדישים".
"לא חייתי את חיי בצל השואה"
לייסון הלך אתמול לעולמו, לאחר ארבע שנות מאבק בסרטן הלימפומה. בתו, סטייסי ווילפונג, הסבירה מדוע לדעתה שמר אביה על שתיקה בעניין השואה במשך שנים ארוכות. "הוא לא חשב שמישהו יתעניין בזה בכלל. לא היה לו ניסיון בדיבור בפני קהל, והוא לא חשב שהוא יוכל להיות טוב בזה".
בראיון לעיתון מקומי בפורטלנד ב-1997 סיפק לייסון עצמו הסבר מעט שונה. "האמת היא, שלא חייתי את חיי בצל השואה. לא העברתי לילדיי מורשת של פחד. הענקתי להם מורשת של חירות".
לייסון היה הצעיר מבין חמישה ילדים לאב שהיה עובד במפעל זכוכית. הוא נולד בעיירה נארווקה בפולין ב-1929 ועבר מאוחר יותר עם משפחתו להתגורר בקרקוב. כמה שבועות לפני יום הולדתו העשירי פלשו הגרמנים לפולין וחייו השתנו ללא היכר.
"אני זוכר עשרות פעמים בהם עצרתי. אם הייתי צועד לשמאל או לימין - הייתי משלם בחיי", הוא סיפר בראיון ללוס אנג'לס טיימס ב-1994. "להישרדות לא היה קשר לחוכמה או משהו כזה". אמו של לייסון נרצחה על ידי חיילי SS בגטו בקרקוב ושניים מאחיו נרצחו גם הם במלחמה - האחד בטבח 500 התושבים של העיירה בה נולד לייסון והאחר נלקח למחנה ריכוז.
השמיע גם ביקורת נגד הסרט: "שינדלר היה אדם הגון"
בראיון שהעניק לאחר צאת הסרט סיפר לייסון כי נחרד בכמה רגעים, במיוחד מאלה בהם נראו ילדים נמלטים מפני החיילים הנאצים. "זו הייתה סוג של חוויה חוץ גופית", הוא סיפר לטיימס, "הילדים הקטנים שניסו להימלט - זה הייתי אני. אלה היו חבריי". אבל לייסון השמיע גם ביקורת נגד הסרט, שהדגיש לטענתו את אי השלמות בדמותו של שינדלר, בחיבתו לנשים, בתאוות הבצע שלו לכאורה ובקשריו עם הנאצים.
לייסון נהג לעבוד במפעל של שינדלר במשמרות של 12 שעות, בדיוק כמו המבוגרים, אבל שינדלר דאג להכפיל את כמות המזון שקיבל כשראה כמה היה לאון חלש וויתר לו על משמרות כשראייתו החלה להשתבש. הוא נהג להשאיר גם חפיסות סיגריות לאביו של לייסון והוסיף גם את אמו ואת אחיו לרשימה - ובכך הייתה משפחת לייסון לאחת היחידות שנקלחו כמעט בשלמותן תחת חסותו של שינדלר. "הוא סיכן את הכל", אמר לייסון על שינדלר ב2010. "אפילו בעצם העובדה שהוא התייחס אלינו כבני אדם הוא עבר על החוק. הוא עשה זאת משום שהיה אדם הגון".
הפעם האחרונה בה התראו לייסון ושינדלר הייתה בשנת 1974, זמן קצר לפני מותו של התעשיין הגרמני. שינדלר הגיע לביקור בלוס אנג'לס ולייסון הצטרף לקבוצה של יהודים שהגיעה לשדה התעופה כדי לקבל את פניו. כשניסה להציג את עצמו, הבהיר לא שינדלר שאין בכך צורך. "אני יודע מי אתה", הוא חייך אליו, "אתה לייסון הקטן".
לייסון הותיר אחריו אישה, ליז, בת 46, שני ילדים, שני אחים - אביבה ודוד המתגוררים בישראל, ושישה נכדים.