נשיא ונצואלה מת השבוע אחרי מלחמה בת יותר מ-21 חודשים עם מחלת הסרטן. מותו מביא לקיצה תקופה של 14 שנים בהן האיש הסוציאליסט הכריזמטי הוגו צ'אבס, הנהיג את המדינה הדרום אמריקנית, אחת מאומות משפחת הנפט (OPEC).
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
צ'אבס נולד למשפחה ענייה ביולי 1954, הוא היה בן שני למשפחה של שישה בנים בחוות בקר של מחוז בארינס. בפועל סבתו גידלה אותו בבית דל עם רצפת בוץ. לצבא הוא התגייס כבר בגיל 16 כי חשב שזו הדרך שלו להגיע למקומות בהם יוכל לשחק בייסבול, אבל גילה שיש לו כשרון אחר - לא עם כדורים, אלא עם אנשים. סוכנות הידיעות רויטרס טוענת שצ'אבס הצעיר התמקד במהלך הקריירה הצבאית שלו בלקשור קשרים וליזום מזימות כדי להתקדם עד דרגת סגן אלוף.
כשבגיע לדרגה הזו הוא התחבר עם מורדים פעילי שמאל ויחד עם נאמניו מהצבא, הוא פרץ לתודעה הלאומית ב-1992 כשניסה להדיח בכוח הצבא את מנהיג ונצואלה דאז, קארלוס אנדרס פרז. ניסיון ההפיכה נכשל, אבל צ'אבס שהושלך לכלא זכה להופיע ולנאום כגיבור צבאי כשכומתה אדומה לראשו. הוא אמר בנאום הזה שהמהפכה רק נדחתה ורוב תושבי ונצואלה, שהרגישו שממשלו של פרז הוא משטר מושחת, ראו בו את תקוותם. "הוא עשה לנו משהו שלא הרגשנו בעבר, היינו גאים להיות בני ונצואלה", אמרה סוזנה תושבת הבירה קראקאס שמתאבלת על מותו. "האמנו שהוא יספק את הצרכים שלנו".
ב-1994 הוא שוחרר מהכלא על ידי הנשיא רפאל קלדרה. מיד עם יציאתו מהכלא, הוא החל לצבור עוצמה פוליטית. ארבע שנים אחר כך, הרבה בזכות הכריזמה העצומה שבה ניחן הוא הצליח לנצח בבחירות לנשיאות אישה שהייתה מיס עולם והודיע, יחד עם חבריו מהצבא, שהשלים את המהפכה. השם שהעניק למהלך היה "המהפיכה הבוליבארית" על שמו של סימון בוליבאר, גיבורו של צ'אבס שניסה לאחד את אמריקה הלטינית במאה ה-19.
בתחילת כהונתו הוא נהנה מפופולאריות של 80% או יותר, במיוחד מהאזורים העניים ופרבריה של קראקאס. ההפגנה הראשונה נגדו פרצה אחרי שלוש שנות שלטון. היא אורגנה על ידי מעמד הביניים, אנשי העסקים ומנהיגים דתיים. הוא דיכא את ההפגנות בקלות, אבל התקשה יותר בניסיון הפיכה צבאית ב-2002, ניסיון שנמשך 72 שעות. צ'אבס אסר את חבריו לשעבר מהצבא למחנות סגורים.
אחרי ניסיון ההפיכה הכושל, הפך צ'אבס למנהיג הדרום אמריקני הבולט ביותר מקרקאס ועד טהרן. במדי צבא עם כומתה אדומה על ראשו וסגנון בוטה וגס, הוא גייס מנהיגים נוספים מאמריקה הלטינית כמו איבו מוראלס הבוליביאני וכמובן , ידידו הטוב פידל קסטרו להתנגד למה שכינה "האימפריאליזם" האמריקני. הוא ניהל גם קשרים עם מתנגדים נוספים לארה"ב וידידותיה - מנהיגי מדינות כמו אירן וסוריה. "הם אמרו שאני מוסוליני או פידל קסטרו. הם אמרו שאני ישן עם הספר של היטלר מתחת לכרית", הוא אמר פעם. "אבל העם יודע את האמת, הם מכירים אותי".
ב-2006 כשנאם מול מליאת האו"ם יממה אחרי הנשיא האמריקני , הוא כינה את הנשיא בוש "שטן". "אמש השטן הגיע לכאן, ממש לכאן", הוא אמר והצטלב. "אני עדיין מריח את הגופרית". ב-2011 הוא היה המנהיג היחיד שתמך בפה מלא בקדאפי. הוא סיפר שמועמר קדאפי הוא "אח אהוב של משפחת המהפכנים".
מבקריו טוענים שהוא וממשלתו מושחתים ומנותקים, ריכוזיים. אנשי העסקים טענו שהלאמת התעשיות בוונצואלה, כולל הנפט, והרפורמות הסוציאליסטיות שהנהיג הרסו את המדינה, הפחיתו את המשרות והפחידו משקיעים. מצד שני הוא סיפק לעניים חינוך חינם ומערכת בריאות, מזון מסובסד, בגדים וחשמל לאזורים המרוחקים. "המורשת שהוא משאיר אחריו בעיני תושבי המדינה היא מורשת של ניסיון להביא לשוויון", טוענת העיתונאית כריסטיאן אמנפור מהסי.אן.אן.
צ'אבס נישא פעמיים, יש לו שלוש בנות ובן. הוא התגרש מאשתו השנייה (עיתונאית ופוליטיקאית) ובימיו כנשיא עדיין לא ברור בדיוק מי חיממה את לילותיו אם בכלל. באמצע 2011 הוא הודיע לעם שהוא חולה בסרטן, הוא יצא לטיפול כימותרפי בקובה. אחרי הטיפולים הוא הודיע שהבריא, פעמיים. באוקטובר 2012, צ'אבס התמודד שוב לבחירות וזכה ל-55% מהקולות, אבל מצבו הבריאותי לא אפשר לו לעמוד לשבועה. ביה"מ הכריז שהוא הנשיא. גם שלא הצליח לדבר או שאיש לא ראה אותו. בפברואר הוא חזר מקובה לבית חולים בקרקאס הבירה בהיחבא ושם גם מצא את מותו.