בצהריים, שעון ישראל, נשקו גלגלי מעבורת החלל למסלול הנחיתה בפעם האחרונה. היא התגלגלה עד שנעצרה, ואז נגררה אחר כבוד למתקן השיפוצים. שם תפורק לגורמים, ותורכב מחדש כמוצג מוזיאוני. והכול באווירת סיום מעט קודרת. ואז ייכבו האורות על תוכנית המעבורות האנושית, וההצגה תיגמר.
ואיזו הצגה זו הייתה. 5 מעבורות ואבטיפוס אחד, 135 גיחות לחלל, כ-200,000 שעות בחלל, 833 אסטרונאוטים, מאות אלפי עובדים ומנהלים ברחבי העולם, 209 מיליארד דולר ו-30 שנים תמימות. בנוסף, אינספור הצלחות מדעיות ומכשולים טכנולוגיים, וכמובן שתי תאונות עגומות שהסתיימו בטרגדיות.
מרוב שיח על כך שזו המשימה האחרונה, כמעט ונשכחה מטרותיה של משימת STS-135: הבאת אספקה לתחנת החלל, החזרת ציוד לכדור הארץ, ופריסת ניסוי טכנולוגי שעשוי לשנות את עולם הלוויינות. אכן, זו הייתה משימה חשובה, לא רק בגלל מקומה בלוח השיגור של תוכנית המעבורות.
ביונסה ופול מקרטני התקשרו לחלל
חמישה טונות של ציוד הובאו הפעם לתחנת החלל. טון אחד היה מזון. הציוד הובא בתוך מיכל המטען "רפאלו", שנקרא ע"ש המהנדס האיטלקי שחי בימי הרנסאנס. לאחר שהועבר הציוד לתחנת החלל, הועמס לתוך רפאלו ציוד שמיועד לחזור לכדור הארץ. רפאלו הוא צילנדר באורך 6.5 מטר וקוטר של 4.5 מטר שיכול לשאת עד תשעה טון. יש בו מערכות אטמוספירה וחשמל עצמאיות והוא יכול לשמש כחדר נוסף בתחנת החלל. רפאלו הוא אחד משלוש "מכולות משא" שנבנו ע"י חברת החלל האיטלקית ת'אלס-אלאניה ספייס במיוחד עבור מעבורת החלל. בעשר השנים האחרונות נשאו מיכלים אלו מעל ל-50 טון ציוד לחלל, והחזירו 20 לכדור הארץ. החזרת ציוד לכדור הארץ, אגב, היא יכולת טכנולוגית שיש כיום רק למעבורת החלל. מיכלי המטען האחרים נקראים בשמות דונטלו ולאונרדו. אומנם הרכיבים נקראים על שם המהנדסים האיטלקיים הגדולים בהיסטוריה, אך על הסמל המתנוסס על כל מיכל מופיע, לא תאמינו, צב נינג'ה בחליפת אסטרונאוט. מי אמר שאין הומור בחלל.
אטלנטיס הביאה איתה לתחנת החלל ניסוי טכנולוגי חשוב מאוד בנושא לוויינים. אחת הבעיות העיקריות בבניית לוויין היא כמות הדלק שניתן לשים בו. דלק זה חיוני לתיקוני מסלול בחלל שמונעים מהלוויין ליפול לכדור הארץ או להפריע ללוויינים אחרים. אך דלק צורך מקום ומשקל על הלוויין, ועל כן ניתן לשאת עליו פחות ציוד. בנוסף, ברגע שנגמר הדלק, מסתיימים חיי הלוויין, גם אם כל המכשירים עליו (כולל המנועים) תקינים. זוהי בעיה קשה ויקרה עבור חברות שמפעילות לוויינים, כי כל לוויין הוא למעשה חד-פעמי. באחת מהליכות החלל, הרכיבו האסטרונאוטים על הזרוע הרובוטית של התחנה קופסא חדשה. זהו ניסוי התדלוק הרובוטי (Robotic Refueling Mission - RRM). מטרת הניסוי היא להראות שניתן לתדלק לוויין, גם אם לא תוכנן לשם כך, בעזרת הזרוע של התחנה ופקודות מן הקרקע. כלומר, אין צורך באסטרונאוט שישמש כמתדלק. הניסוי יימשך עד 2013, ואם יצליח, יפתח עידן חדש בעולם הלוויינות. ומי יודע? אם עלות בניית הלוויינים תרד, אולי נראה את זה בחשבון בעלות הכבלים והאינטרנט.
במהלך משימת האטלנטיס, קיבלו ארבעת האסטרונאוטים שיחות מברכות מהקרקע. בין המתקשרים היו ביונסה ופול מקרטני, ששרו לאסטרונאוטים וסיפרו על ההשראה שהם מהווים לאלו שנותרים הרחק מאחור על פני הכדור. באופן אירוני משהו, גם הנשיא אובמה התקשר לברך את משימת המעבורת, שהוא עצמו הפך לאחרונה.
מה יחליף את המעבורת?
תקלה אחת נרשמה במהלך המשימה, והיא כיבוי עצמי של אחד ממחשבי המעבורת. אומנם לרובנו מוכרת הבעיה של אתחול בלתי-צפוי של המחשב הפרטי שלנו, אך בחלל מדובר בדגל אדום בוהק: האם מדובר בתקלה מיזערית או באיום מהותי על תפקוד המערכת? בחלל אפשרויות מוגבלות לתיקון קלקולים, ואף אחד לא רוצה להיתקע עם בעיה שאי אפשר לתקן, בייחוד כשחיי האסטרונאוטים תלויים בכך. דוגמא לכך ראינו במשימת אפולו 13 לירח, כאשר מיכל חמצן התפוצץ והאסטרונאוטים כמעט לא חזרו לכדור הארץ בחיים (ובכלל).
מה יחליף את המעבורת? כרגע שום דבר. נאס"א וחברות פרטיות ניסו לפתח כלי שיגור חליפיים אך ללא הצלחה יתרה עד כה. ב-15 ביולי התקיים שימוע לראש נאס"א, האסטרונאוט לשעבר צ'ארלס בולדן. הוא לקח את האחריות על העיכוב שלדבריו נובע מהמתנה לחישוב עלויות מדויק של כלי שיגור תחליפי. זהו לקח חשוב מתוכנית המעבורות, שעלותה העצומה הייתה אחד המסמרים העיקריים בארון קבורתה. בינתיים כל אסטרונאוט אמריקאי שירצה להגיע לתחנת החלל, שגם היא ברובה אמריקאית, ייאלץ לתפוס טרמפ על גבי טיל סויוז רוסי. חברי הקונגרס העירו על אירוניה זו, אולם ממש אין צורך להעיר: המעבורת נבנתה כתחליף לטילי השיגור החד-פעמיים, והנה היא הופכת למוצג מוזיאוני בזמן שמהקוסמודרום הקזחסטני, הסויוז ממשיך לשאוג.