כשיהודים וערבים התבדחו על סכינים בבקתה באלפים: 12 סטודנטים ישראלים מאוניברסיטת חיפה - שישה ערבים ושישה יהודים - השתתפו בשבוע שעבר במסע מיוחד למון בלאן השוויצרי. ארגון "בית הגפן" הזמין גם אותי למסע למען הדו קיום כאן בישראל - מעין הזדמנות לקחת הפסקה מהכל, ועבורי בעיקר מהאיום הקוריאני ואסונות הטבע. הארגון הכין את הסטודנטים פיזית ונפשית לטיפוס לגובה של כמעט 3000 מטרים, למסע בהדרכה ובאימוץ כלכלי של שוויצרים חביבים מארגון "coexistences". בעוד אני ניסיתי להסדיר את הנשימה בכל מטר עד הפסגה, הסטודנטים - שש נשים ושישה גברים - דילגו ושרו ודיברו. כך זה נראה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
גם בביקתה על הפסגה, הדו קיום על צרותיו וזוויותיו "איפס" את המשתתפים. "זה כואב לי שאת אומרת מדינה אחת לשני עמים או שמצידי לא תהיה ישראל", אמרה איה בשיחה עם חברה ערבית למשלחת. "צריך שני צדדים למלחמה הזו", טענו בצד השני, "פצע הנכבה עדיין מדמם". סטודנטית ערביה ביקשה לא להמשיך את השיחה כל עוד היא מצולמת - ושתיקה מציקה נפלה, בזמן שכל אחד הלך להכין את עצמו לשינה.
למחרת בבוקר, למול נוף מדהים, הקבוצה שוחחה ושיחקה במשחקי מילים - ולאחר מכן ירדה בקלות לעבר "לה פולי", כפר חביב עם בתי עץ שמשרת את המטפסים. בערב הם דיברו, סיכמו והרגישו משוחררים: בין חברי הקבוצה אפילו רצו בדיחות על סכינים. אחד מהמשתתפים היהודים: "למה אין בדיחות על הנכבה כמו שיש אצלנו על השואה"? וזכה לתשובה מהירה: "מוקדם מדי".
כל המשתתפים החביבים הבטיחו לשמור על קשר. אחד מהם, מוטי מירושלים, פתח בנאום מרתק ואמר לחדשות 2: "אני לא דיפלומט, אני לא פוליטיקאי, אני חושב שהאתגר כאן הוא לשפוט אנשים בלי התגיות- זה מה שחשוב כאן". אסף מבית הגפן, שהזמין אותי להצטרף למסע, חש מוטרד: סטודנטים שחששו לדבר מול המצלמות הדאיגו אותו ולדבריו "חופש הביטוי בסכנה". בסוגיה הזו לא העמותה שלו ולא עמותות אחרות יכולות לסייע, כאן לא מדובר ביצירת קשרים בינאישיים - השמירה על חופש הביטוי נמצאת באחריותו של הממשל, זה שבירושלים.