ב-1937 נולדה אנט גרייג'אוור (כיום כהן) באנטוורפן שבבלגיה. היא נולדה בבית, בסיועה של המשרתת - "קראנו לה מדמואזל" - שהתגוררה עמם. היא הייתה בתם של מקס, סוחר יהלומים, ואסי (אסתר) שהייתה עקרת בית, ואחותם הקטנה של מימי וסילביה. אך בניגוד למרבית בני גילה, את העשור הראשון לחייה בילתה אנט בנדידה בין מדינות ויבשות, בבריחה מתמדת מציפורני המפלצת הנאצית.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
"אמא שלי הייתה מספרת שכולם היו בטוחים שיהיה בסדר בבלגיה - עד שמישהו מהגסטאפו עבר לגור בבניין שלנו", היא מספרת לחדשות Online. זו הייתה הנקודה בה הפכה משפחת גרייג'אוור ממשפחה החיה ברווחה כלכלית ומסתייעת במשרתות, למשפחת פליטים. "מהשלב הזה אבא שלי היה מתקדם כל פעם נקודה אחת קדימה, מארגן דירה כלשהי בשבילנו לגור בה, ואז היינו מצטרפות אליו. ככה עברנו שש-שבע ערים, פליטים בכל אחת למשך מקסימום חודש. בשלב כלשהו אבא שמע שהמצב באנטוורפן קצת יותר טוב אז הוא חזר כדי לקחת את הכסף והיהלומים שנשארו שם, אותם תפרו לנו במכפלות של הבגדים התחתונים כדי שיהיה לנו במה לשחד את הפקידים לאורך הגבולות".
"כמו כל היהודים, היינו נואשים לצאת מאירופה - אירופה הייתה מוות, לא הייתה שאלה לגבי זה", מבהירה אנט. "בהתחלה קיווינו להגיע לאנגליה, כי ידענו שהם נלחמים נגד הגרמנים ואמא שלי משם במקור, אבל הנאצים מילאו את המים בפצצות ואי אפשר היה להגיע לשם. הייתה ספינה שהיינו אמורים לעלות עליה אבל בסוף לא היה לנו מקום, ותוך כדי שהיא יצאה מהנמל היא התפוצצה. קרה לנו נס".
ואכן, לא רק העירנות, התושיה והממון סייעו למשפחה לחמוק מהנאצים - הם גם זכו מדי פעם למעט מזל. "היו לי תלתלים בלונדיניים ועיניים כחולות, נראיתי ממש כמו 'שיקסע' גרמניה", צוחקת אנט. "באחד המעברים נסעתי ברכבת עם אמא שלי, כשפתאום קצין גרמני בא והתיישב לידה בקרון. היא רעדה מפחד שיגלה מי אנחנו, כשלפתע הוא התחיל לשחק איתי והסביר לאמא שאני מזכירה לו את הנכדה שלו שנותרה בברלין".
הדרך החוצה מאירופה עברה דרך ספינה מסתורית עליה מצאה עצמה המשפחה יחד עם עוד כמה משפחות מאנטוורפן שעברו את מסע הבריחה יחדיו. "עלינו על הסיפון של 'מרקיז דה קמיליה', בלי לדעת לאן פניה מועדות", היא מודה. "רק ידענו שהיא יוצאת מאירופה. אמא שלי מספרת שאחרי שהספינה יצאה מהנמל בשלום, במשך יומיים הם רק צחקקו מאושר והקלה. אחר כך הם ארגנו את מה שהיא כינתה 'מסיבת החנוכה הכי טובה אי פעם'".
החבורה הבלגית מצאה עצמה עוגנת בהוואנה, קובה. "העצירה הראשונה של הספינה הייתה בארצות הברית, אבל לא נתנו לנו להיכנס לשם - אז המשכנו להוואנה", מסבירה אנט. "אמא ירדה מהספינה וקנתה מפה, כי היא לא ידעה איפה אנחנו. הממשל בקובה ידע שהיהודים טובים במסחר, אז הם עזרו לאבא שלי למצוא דירה קטנה וזולה וגם כמה חומרים כדי להתחיל לבנות מחדש את העסק שלו". מקס אכן החל מחדש את העסק, זכה להצלחה והמשפחה עברה לדירה מרווחת בשכונת ודאדו היוקרתית בעיר.
המשפחה חיה בהוואנה במשך שש שנים, עד שהצליחה לקבל ויזה לארצות הברית - ושוב הגיעה העת לנדוד. "היה חשוב למשפחה שלי להגיע באופן חוקי לשם, לא רצינו להיות שוב פליטים", משתפת אנט. "הגענו לניו יורק, ובמשך חודשיים גרנו בחדר מלון קטן, כי מרגע שכל החיילים חזרו הביתה מהמלחמה, פשוט לא היו דירות. אבא שלי היה צריך בסוף לשחד מישהו כדי שישכיר לנו דירה קטנטנה בבניין שלו: האחיות שלי ואני ישנו בחדר השינה היחיד, וההורים ישנו בסלון". תוך כמה שנים הצליח מקס לבנות מחדש בהצלחה את העסק שלו - בפעם השלישית - והמשפחה עברה לדירה מרווחת ונעימה יותר בתפוח הגדול.
לאחר המלחמה, הגיעה העת לגלות מה קרה לבני המשפחה המורחבת שנותרו מאחור. "בכל התקופה שלנו בקובה לא היה לנו שום מידע", מבהירה אנט. "אמא שלי הייתה לחוצה כל הזמן, ובשלב מסוים אפילו עברה התמוטטות עצבים והייתה סגורה בחדר שלה במשך חודשיים. למרבה המזל, היא יצאה מזה בסופו של דבר". בסוף המלחמה נסע מקס לאירופה, וגילה את האמת הקשה: שני הוריו נספו באושוויץ והוא איבד גם את אחיו לייזר (אליעזר) ואחותו פרידה בשואה. אמה של אסי נהרגה גם היא, במהלך הבליץ בלונדון.
את הציונות ספגה אנט לא בבית, אלא דווקא בחופשות הקיץ. "משנת 1947 הורים שלחו אותי למחנה קיץ של 'מסד', שקיבלנו אליו מלגה בזכות העובדה שהיינו פליטים", היא מסבירה. "כל השנה הייתי מחכה למחנה, ואפילו הפכתי למדריכה בו. כשהייתי מבוגרת כבר התחלתי כל דייט בשאלה: 'אתה מעוניין לעשות עלייה?', ואם התשובה הייתה לא - הדייט נגמר". בשנת 1959 נישאה אנט לבן-ציון כהן, ובשנת 1962 עלתה לישראל עם בתה הבכורה, דליה, שהייתה בת מספר חודשים בלבד, כשהיא מצטרפת לבן-ציון שהגיע כמה חודשים לפניהם לוודא שיש למשפחה הצעירה היכן להתגורר - ממש כמו אביה. בנם של הזוג, יונתן, כבר נולד כצבר.
"ההורים שלי לא האמינו שאני נוסעת לישראל, וגם כשכבר נסעתי - כל מכתב ששלחו שלי נפתח בשאלה 'מתי אתם חוזרים?'", היא צוחקת. "אף אחד לא עשה דברים כאלה בזמנו, זה היה עוד לפני מלחמת ששת הימים. אמא שלי עזבה את ארגון 'הדסה' שבו הייתה פעילה כי כעסה על ישראל שלקחה לה את הבת, ובמשך שבע שנים הם לא הגיעו לבקר אותנו. אני לקחתי את זה בקלות, והיום כשאני בעצמי אמא וסבתא זה מחריד אותי - אבל כנראה שזו הדרך היחידה שבה הייתי יכולה לעשות את זה".
השניים השתקעו תחילה במעברת מחנה דוד בחיפה, בשיכון חדש שהוקם עבור אקדמאים על ידי הסוכנות היהודית, ובו זכתה המשפחה בהגרלה לדירה. "זה היה כמו האו"ם: כל משפחה הגיעה ממדינה אחרת. עד היום כולנו חברים טובים", היא נזכרת בחיבה. כעבור מספר שנים עברו להתגורר בדירה בכרמל, שם מתגוררים בני הזוג כהן עד היום עם כלבם אלפי. לשניים, בנוסף לבת ובן, גם שבעה נכדים ושתי נינות. "זו הדירה הראשונה שאני לא נאלצת לעזוב אחרי שלוש או ארבע שנים", מתגאה אנט.