כבר 32 שבועות שחמאס מאמצת את צעדות השיבה. התנועה עלתה על עגלת המחאה ובשלב מסוים אפילו התחילה לנווט אותה. 224 פלסטינים נהרגו וכ-20 אלף נפצעו בחצי השנה האחרונה, אבל השלטונות בעזה כך נראה לא בדיוק מסייעים בשיקום. כתבנו עם הצצה מיוחדת לתוך הרצועה – יחד עם המתפרעים על הגדר, ואלה שנפצעו במהלך העימותים וכרגע נותרו כמעט חסרי כול.

לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו

ההפגנות השבועיות הן אמצעי יעיל עבור חמאס - הדיפת המתוסכלים מבית אל הגבול והפניית הכעס כלפי ישראל ואבו מאזן. הזעם מתודלק באמצעות טרמינולוגיה משיחית, "השיבה הביתה לפלסטין". גם כמות ההרוגים והפצועים לא שינתה את התמונה. בהפגנות משתתפים אנשי הזרוע הצבאית של חמאס – גדודי אל-קסאם – שמגיעים בלבוש אזרחי וצעירי עזה שממשיכים להגיע אל הגבול, גם ביום וגם בלילה.

ההפגנות הליליות ליד זיקים
ההפגנות הליליות ליד זיקים | צילום: החדשות
מאות הרוגים, אלפי פצועי גפיים
מאות הרוגים, אלפי פצועי גפיים | צילום: החדשות

הם מנסים לפגוע בחיילי צה"ל ובדרך מסכנים את חייהם. סמוך לגבול עם ישראל הם מפעילים אמצעים פירוטכניים מגוונים: זיקוקים, צמיגים בוערים, רמקולים שמשמיעים קולות מלחמה בניסיון להפחיד את תושבי העוטף, וגם קרני לייזר שנועדו להקשות על חיילי צה"ל, שנמצאים כל כך קרוב אליהם.

סמוך לגבול ישראל-עזה באזור זיקים פגשנו כמה מתפרעים כאלה. "אנחנו צעירי המהפכה לא ננטוש את פלסטין. בעזרת האל אנחנו נחזור, אנחנו לא מפחדים ולא מוותרים – ניכנס לאדמתך פלסטין", סיפר אחד מהם. אחר הוסיף: "איבדתי שלושה מחבריי, נפצעתי שלוש פעמים ברגליים ופגע בי רימון גז. למרות זה אני מגיע כי אין לי עבודה, אני יושב כמו אישה בבית. אני צריך להגיע. אי אפשר לשבת בבית, צריך להשתתף עד שאללה יפתח את הדרך בפנינו ויוסר המצור".

"בהתחלה היינו פטריוטים" | צילום: החדשות

אבל ברצועה יש גם קולות אחרים, ואותם פגשנו במרפאת "רופאים ללא גבולות" בעזה. פלסטינים שנפצעו על הגבול מגיעים לשם לקבל טיפול רפואי מדי יום, והם סיפרו לנו על הטיפול של חמאס בהם, שידעה לשלוח אותם אל הגבול, אך זנחה אותם ברגע האמת לאחר שנפצעו.

"בהתחלה היינו פטריוטים, הלכנו לצעדות השיבה, והיום אין לי את היכולת לקנות חיתולים לילד", תיאר מוחמד סעדיה תושב שכונת תופאח שנפצע על הגדר ומאז נעזר בקביים. "מי לוקח אחריות עליי ועל הילד אחרי הפציעה? אין עבודה, זהו אין. אני יושב בבית בלי עבודה, בלי עתיד, בלי כלום".

"התחילו לטפל בנו בצורה ברברית" | צילום: החדשות

איאד אלכחלון, שנפצע גם הוא בהפגנות, הוסיף: "יש בעזה שירותי בריאות, זה לא שהם לא קיימים, אבל הטיפול לא תמיד טוב. בתחילת צעדות השיבה הטיפול היה טוב, כשהיו מעט אנשים. אחרי שמספר האנשים הלך וגדל, וזה נמשך לאורך תקופה ארוכה – התחילו לטפל בנו בצורה ברברית".

חלק מההפגנות הללו מתקיימות במעבר ארז, שם אפשר לפגוש בעיקר את בני הדור שהכיר את המדינה, עבד בארץ ועבורו ישראל היא לא האויב. בעזה יש רבים כאלו. "בסוף הכול קשור לעבודה", הסביר אחד מתושבי עזה במעבר, ואחר סיכם: "שני שלישים מהאנשים מיואשים מצעדות השיבה".

בדבר אחר נדמה שהרחוב בעזה מאוחד: במבט הפסימי לקראת הבאות. עתידה של עזה קודר, פתרון אמיתי עם ישראל לא נראה באופק, וההפגנות – "השיבה לישראל" - הן ביטוי נוסף לפער שבלתי ניתן לגישור.