בפסיקה תקדימית: בית הדין הבין-לאומי בהאג קבע שמיאנמר ביצעה רצח עם - באופן שעלול להשפיע על התביעה נגד ישראל
בית הדין קבע: כ-10,000 מבני המיעוט הרוהינגה נרצחו על ידי מיאנמר, בוצעו מעשי אלימות מינית נרחבים • ההכרעה מהווה חשיבות רבה בנושא ההרשעה ברצח עם • הפסיקה הופכת לאחת החשובות במשפט הבין-לאומי מאז מלחמת העולם השנייה


בית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג (ICJ) קבע היום (חמישי) כי מינאמר ביצעה רצח עם נגד בני מיעוט הרוהינגה המוסלמים בשנת 2017. בית הדין קבע כי על פי העדויות נרצחו כ-10,000 מבני המיעוט, אותם הגדיר כקבוצה אתנית מובחנת. מדבור בפסיקה תקדימית שעשויה להשפיע על התיק נגד ישראל.

בית הדין קבע כי כוחות הביטחון של מיאנמר הרגו אלפי בני רוהינגיה וביצעו מעשי אלימות מינית נרחבים. השופטים ציינו כי מיאנמר נכשלה בחקירת הזוועות, וסירבה לאפשר גישה לראיות וגם לעדים לצורך מסירת המידע.
לטענת בית הדין, הם מכירים בכך שמדינה עשויה לשאת באחריות לרצח עם, ומוטלת עליה החובה למנוע אותו.
איך מוכיחים רצח עם?
אחת הסוגיות החשובות ביותר בתיק היא הוכחת הכוונה. האמנה הבין-לאומית אינה מסתפקת בקביעה שבוצעו מעשי הרג המוניים, גירוש או פשעים נגד האנושות. כדי שמעשה יוגדר כרצח עם, יש להוכיח שהוא בוצע מתוך כוונה מיוחדת להשמיד, באופן מלא או חלקי, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית.
מדובר ברף משפטי גבוה במיוחד. גם כאשר קיימות ראיות למעשי זוועה נרחבים, יש לבחון אם מטרתם הייתה השמדת הקבוצה עצמה, ולא מטרה אחרת, כמו השתלטות על שטח, גירוש אוכלוסייה או הכרעה של ארגון חמוש.

לפי התביעה נגד מיאנמר, הפעולות הצבאיות לא היו אוסף של תקריות נפרדות, אלא מבצע שיטתי שחזר על עצמו בכפרים שונים. חיילים תקפו אזרחים, הפרידו בין גברים לנשים, ביצעו מעשי אלימות מינית, רצחו תושבים והציתו בתים. התובעים טוענים שהשיטתיות, היקף האלימות ואופייה מעידים על כוונה להשמיד את בני הרוהינגה כקבוצה.
הפסיקה צפויה להבהיר כיצד ניתן להסיק כוונה לרצח עם מתוך דפוסי פעולה צבאיים, גם בהיעדר הוראה מפורשת להשמיד קבוצה מסוימת.
קשר ישיר לישראל
מאז דצמבר 2023 מתנהלת באותו בית דין תביעה שהגישה דרום אפריקה נגד ישראל, בטענה שפעולותיה במהלך המלחמה ברצועת עזה מפירות את האמנה למניעת רצח עם.
שני התיקים שונים בנסיבותיהם וברקע הצבאי והמדיני שלהם, אך מבחינה משפטית קיימת ביניהם נקודת דמיון מרכזית: בשניהם נדרשים השופטים לבחון לא רק את פעולות הצבא, אלא גם את הכוונה שעמדה מאחוריהן.
דרום אפריקה טוענת כי ישראל ביצעה בעזה מעשים המוגדרים באמנה כרצח עם. היא מסתמכת בין היתר על היקף ההרג וההרס, עקירת האוכלוסייה, המצב ההומניטרי והתבטאויות של בכירים ישראלים, שלטענתה מעידות על כוונה להשמיד את הפלסטינים בעזה.

ישראל דוחה את ההאשמות וטוענת שמטרות המלחמה היו צבאיות וביטחוניות, ובראשן לחימה בחמאס בעקבות טבח 7 באוקטובר, ולא השמדת האוכלוסייה הפלסטינית. לעמדתה, גם פגיעה נרחבת באזרחים ובתשתיות אינה מוכיחה כשלעצמה כוונה לבצע רצח עם.
כאן עשויה להיות חשיבות מיוחדת לאופן שבו ינמקו השופטים את החלטתם בעניין מיאנמר.
בפסיקות קודמות קבע בית הדין שכאשר מבקשים להסיק כוונה לרצח עם מתוך דפוס של מעשים, הכוונה הזאת צריכה להיות המסקנה הסבירה היחידה העולה מהראיות. כלומר, לא די להראות שהתנהגות הצבא מתיישבת עם כוונה להשמיד קבוצה, אלא יש לשלול הסברים סבירים אחרים.
אם השופטים יקבעו כי היקף המעשים והשיטתיות שלהם במיאנמר מספיקים להוכחת כוונה להשמיד את בני הרוהינגה, הדבר עשוי לחזק את הטיעון המשפטי של דרום אפריקה נגד ישראל. לעומת זאת, אם יאמצו פרשנות מחמירה במיוחד של הדרישה להוכחת כוונה, או יקבעו שהראיות אינן מספיקות, הפסיקה עשויה דווקא לסייע לטיעוני ההגנה של ישראל.
