491 ימים בשדה הקרב, בלי שתי רגליו: החילוץ ההיסטורי של החייל האוקראיני באמצעות כטב"ם

החדשות בקצרה:

• באוקראינה חשפו את סיפור ההישרדות יוצא הדופן של ולסנקו.
• הוא ראה את חבריו נהרגים, איבד את רגלו שנפלה מעצמה - ואז נאלץ לקטוע את הרגל השנייה.
• "הדמעות זלגו, אבל הייתי חייב לחתוך. אז חתכתי".
• הוא התמודד עם בדידות קשה, וסיפר שהמתין כל הזמן לשמוע את חבריו בקשר.
• הוא סיפר על הבדידות והגעגועים לבתו, ועל הספר שקיבל במשלוח מיוחד מאשתו.

  ---

במשך 491 ימים היה החייל האוקראיני קוסטיאנטין ולסנקו לכוד באזור לחימה במחוז חארקיב שבמזרח אוקראינה, מוקף בכוחות רוסיים ובכטב"מים שהפכו כל ניסיון חילוץ למסוכן במיוחד. במשך חודשים ארוכים הסתתר במקומות מחסה מאולתרים, סבל מקור קיצוני ומפציעות קשות, איבד את שתי רגליו וראה את חברו היחיד נהרג לנגד עיניו. בשלב מסוים כבר השלים עם האפשרות שלא ייצא משם בחיים. אלא שלפני שבועיים וחצי הצליח צבא אוקראינה לבצע מבצע חילוץ יוצא דופן, שנחשב לפעם הראשונה בהיסטוריה הצבאית שבה פונה חייל פצוע באמצעות כלי טיס בלתי מאויש.

סיפורו של ולסנקו, המכונה בצבא "קוסטיה", נחשף בריאיון בבית החולים שבו הוא מתאושש. החייל בן ה-49, אב לבת, סיפר כיצד הצליח להישאר בחיים במשך חודשים כמעט ללא יכולת לזוז, תוך שהוא מסתמך על משלוחי מזון ותרופות שהועברו אליו באמצעות כטב"מים אוקראיניים. כעת, יושב בכיסא גלגלים, הוא עדיין מתקשה לתאר את הרגע שבו הבין שבאמת הצליח להיחלץ. "אין לי מילים. זה פלא. זה נס", אמר.

שמונה חודשים בתוך צינור בטון

ולסנקו גדל בעיר קריבי ריה, ועבד כנהג משאית כאשר החלה הפלישה הרוסית בפברואר 2022. לאחר פרוץ המלחמה התגייס לצבא, וב-2 ביוני אשתקד נשלח לפנות חייל שנפצע ממוקש ולהחליפו בעמדה שהוקמה בתוך צינור ניקוז מבטון. שם פגש את החייל שכינויו היה "באסקי", שהפך לשותפו היחיד במשך החודשים הבאים.

שני החיילים הסתתרו בתוך הצינור ובמחסה תת-קרקעי קטן שנחפר מתחתיו, מתחלפים ביניהם בשמירות. כטב"מים אוקראיניים סיפקו להם מזון וציוד. בתחילה היו אמורים להתחלף עם חיילים אחרים לאחר חודשיים, אך הכטב"מים הרוסיים שמילאו את השמיים הפכו את היציאה מהעמדה לבלתי אפשרית. הניסיון להחליפם נכשל, וחיילים שנשלחו לאזור נהרגו. "אמרתי שאין צורך לבוא בשבילי. עדיף שאמות לבד מאשר שעוד אנשים ימותו", סיפר ולסנקו.

כך הפכו חודשיים מתוכננים לשמונה חודשים של חיים בתוך צינור הבטון. ב-14 בפברואר השנה הוצף הצינור במים, והשניים נאלצו לזחול החוצה ולחפש מחסה חדש בתנאי קור קיצוניים. הם הצליחו להגיע לבית ספר הרוס ונטוש, אך הכוחות הרוסיים זיהו את משלוחי האספקה שהגיעו אליהם באמצעות כטב"מים והחלו לתקוף את המבנה.

באחת התקיפות נפגע ולסנקו ברגלו השמאלית, שכבר סבלה מכוויות קור קשות. בהמשך סובב גם את רגלו הימנית כאשר ניסה לאסוף מזון. חברו באסקי יצא לאסוף אספקה, אך כטב"ם רוסי פגע בו. ולסנקו הצליח להגיע לחברו הפצוע, אך בשל החשכה ובהיעדר ציוד רפואי לא יכול היה להציל אותו.

"הוא רק גנח. הוא כבר לא ממש היה מסוגל לומר משהו. משכתי אותו קרוב אליי ככל שיכולתי. ואז הוא השתתק", סיפר. באסקי מת במהלך הלילה, ביום הולדתו ה-50.

לבד בתוך תנור ברזל, בלי שתי רגליו

ב-16 בפברואר נותר ולסנקו לבדו. לאחר שהתברר שהרוסים יודעים היכן הוא מסתתר, הוא ניסה לעזוב את המקום. הכוחות הרוסיים השליכו לעברו רמקול שהשמיע הודעה שקראה לו להיכנע והבטיחה כי יוכל לשוב לביתו במסגרת חילופי שבויים. ולסנקו סירב והשיב בסיסמה המפורסמת של מגיני אי הנחשים האוקראינים מראשית המלחמה: "ספינת מלחמה רוסית, לכי תזדייני".

כעבור זמן קצר הגיע כטב"ם הפצצה רוסי ותקף את המבנה. "חשבתי שאני מת", סיפר ולסנקו. "פקחתי את העיניים ועדיין היה חשוך. אבל העובדה שהרגשתי גרגירי אבק בין השיניים גרמה לי להבין שאני חי".

בין ההריסות הבחין בתנור גדול מברזל יצוק והצליח לזחול לתוכו. שניות לאחר מכן הוטל חימוש נוסף על המבנה, אך התנור הגן עליו. "אני לא יודע איזה מלאך דחף אותי פנימה", אמר. המחסה המאולתר הפך לביתו במשך החודשים הבאים. משם המשיך לדווח למפקדיו על תנועות הכוחות הרוסיים, ויצא רק כדי לאסוף מזון ותרופות שהושלכו אליו באמצעות כטב"מים.

בינתיים מצבו הרפואי הלך והחמיר. רגלו השמאלית, שנפגעה בתקיפה וסבלה מכוויות קור, פיתחה נמק קשה, ובאפריל כף הרגל נשרה. חודש לאחר מכן התפתח נמק גם ברגלו הימנית, שנפגעה קודם לכן, וחלקה התחתון החל להיתלש.

"החלק התחתון של הרגל פשוט היה תלוי. ככל שזחלתי יותר פעמים החוצה כדי לאסוף אספקה, כך הוא משך יותר את העצם. העור התחיל להתקלף", סיפר. בסופו של דבר הבין שלא יוכל להציל את הרגל. כך, לבדו בתוך בית הספר ההרוס, ללא ציוד רפואי מתאים, החליט לבצע בעצמו את הקטיעה באמצעות סכין קהה.

"הנחתי אותה על לבנה ולקחתי סכין. הדמעות זלגו, אבל הייתי חייב לחתוך. אז חתכתי", סיפר.

לצד הפציעות הקשות, אחד האתגרים הגדולים ביותר שלו היה הבדידות. במשך חודשים היה מכשיר הקשר כמעט הקשר האנושי היחיד שלו עם העולם. הוא סיפר שהיה ממתין לדיווחים הקבועים מעמדות התצפית האוקראיניות, רק כדי לשמוע קולות של אנשים אחרים.

"הייתי מחכה בכל שעה לדיווח. זו הייתה שמחה בשבילי לדעת שאני לא לבד, לשמוע מישהו. השתגעתי בתקופה הזאת, הייתי בודד מאוד", סיפר.

חבריו ליחידה ניסו לעודד אותו ושלחו לו באמצעות כטב"מים שוקולדים, ממתקים, תה וסיגריות. באחת החבילות קיבל גם ספר של סטיבן קינג ששלחה לו אשתו, טטיאנה. לדבריו, המחשבות על בתו כריסטינה העניקו לו סיבה להמשיך להיאבק על חייו, אף שכבר השלים עם האפשרות שימות.

החילוץ ההיסטורי: 18 ק"מ באוויר

לפני כחודש קיבל ולסנקו הודעה בקשר כי מבצע לחילוצו נמצא בשלבי הכנה מתקדמים. הוא הניח שהצבא ישלח אליו רכב קרקעי בלתי מאויש או כוח חילוץ על טרקטורון, אך כאשר נאמר לו שישלחו אליו הוראות מיוחדות, החל להבין שמתוכנן משהו חריג.

כטב"ם אוקראיני השליך לעמדתו חבילה אטומה ובה מושב מניילון, חבל, טבעות חיבור וטלפון נייד שעליו סרטון הדרכה. בסרטון הסביר מפעיל הכטב"ם כיצד ולסנקו יצטרך להתחבר לכלי הטיס לאחר שינחת ויכבה את מנועיו.

ב-4 באוקטובר יצאה התוכנית לפועל. חטיבת הסער הנפרדת ה-92 של צבא אוקראינה שלחה לעבר מיקומו בעיירה פטרופבליבקה כטב"ם הפצצה שעבר התאמות מיוחדות כדי לשאת אדם. בתיעוד שפורסם נראה ולסנקו מחבר את עצמו למושב שמתחת לכלי הטיס, ומרים אגודל לעבר המצלמה רגע לפני ההמראה.

לאחר מכן המריא הכטב"ם לגובה של כ-120 מטרים, וולסנקו תלוי מתחתיו, והחל בטיסה של כ-18 קילומטרים לעבר מקום מבטחים. שלושה כטב"מים נוספים ליוו אותו כדי להגן עליו מפני הרוסים. אחד מהם הופל במהלך המבצע, אך החילוץ הושלם בהצלחה.

ולסנקו הודה כי במהלך הטיסה חשש שייפול לתוך נהר, משום שאינו יודע לשחות. באחד הרגעים אף ראה כטב"ם אוקראיני נוסף חולף בכיוון הנגדי, בדרכו להעביר אספקה לחיילים אחרים.

כעת הוא מתאושש בבית החולים, לאחר 491 ימים באזור הלחימה, כמעט כולם מתחת לאדמה או בחשכה. פניו עדיין חיוורות, עיניו שקועות והוא מתנייד בכיסא גלגלים, אך הוא מתקשה להסתיר את הכרת התודה כלפי האנשים שאפשרו את הצלתו. "אני רוצה להודות לכולם, לכל מי שעשה כל כך הרבה בשביל זה. אני אפילו לא מכיר את כולם, אבל אני אסיר תודה להם בצורה שאי אפשר לתאר", אמר.

מבצע החילוץ נחשב לראשון בהיסטוריה הצבאית שבו חייל פצוע פונה משדה הקרב באמצעות כטב"ם שנשא אותו באוויר. אלא שוולסנקו עצמו אינו מתלהב במיוחד מהמעמד ההיסטורי שאליו נקלע. "אני לא אוהב להיות הראשון", אמר בחיוך. "אני מעדיף להיות השני".