השינוי הקריטי של המלחמה באיראן: "סיוט לוגיסטי" לצבא ארה"ב

החדשות בקצרה:

• בעקבות המלחמה, השתנו יכולות האספקה של הצי האמריקני במזרח התיכון.
• כעת נדרש להביא אספקה ממרחק של 6,000-3,500 ק"מ.
• כל פחות משבוע מתבצעת האספקה לספינות תוך היצמדות מסוכנת בלב ים.
• נושאת המטוסים לינקולן עגנה לראשונה אחרי חודשים - התמונות עוררו סערה.
• נושאת המטוסים עמוסה חלודה - מהחרטום ועד הירכתיים.

  ---

המלחמה באיראן הפכה את מערך האספקה של הצי האמריקני ל"סיוט" לוגיסטי. כ-20 ספינות מלחמה, ובהן שתי נושאות מטוסים, 12 משחתות ושלוש ספינות אמפיביות, פועלות במזרח התיכון ועליהן כ-20 אלף מלחים ונחתים.

הלילה (בין רביעי לחמישי) דווח בוול סטריט ג'ורנל כי שר ההגנה האמריקני פיט הגסת' הורה להאריך את משך הפריסה המבצעית של הצבא האמריקני באזור גם לתוך שנת 2027. בכתבה נרחבת בניו יורק טיימס חושף את המשמעות הלוגיסטית הקשה של ניהול הכוח העצום הזה, על רקע המלחמה באיראן, והשינויים הגדולים שהתרחשו באזור בששת החודשים האחרונים.

היקף הצריכה של הפעלת הכוחות באזור עצום: הצי זקוק מדי שבוע למזון עבור יותר מ-420 אלף ארוחות ולכ-30 מיליון ליטרים של דלק. נושאת מטוסים אחת לבדה מאכלסת כ-5,000 אנשי צוות, ובעוד היא עצמה מונעת באנרגיה גרעינית - המטוסים והמסוקים שעליה צורכים כ-7.5 מיליון ליטרים של דלק בשבוע.

אלא שהמלחמה שיבשה את מערך האספקה שעליו הסתמך הצי במשך עשרות שנים. ב-28 בפברואר, היום הראשון למלחמה, איראן השמידה בסיס לוגיסטי מרכזי של הצי בבחרין. נמלים נוספים באזור שיכולים לקלוט נושאות מטוסים וספינות אספקה נמצאים בטווח הטילים והכטב"מים האיראניים, ולכן אינם זמינים.

כעת נאלצות ספינות האספקה להפליג כ-3,500 ק"מ עד לאי דייגו גרסיה באוקיינוס ההודי, כדי להעביר מזון, דלק וציוד לספינות שבמפרץ עומאן ובים הערבי. אפשרות נוספת היא הפלגה של כמעט 6,000 ק"מ לסינגפור, דרך מצר מלאקה, אחד מנתיבי השיט העמוסים בעולם.

הקושי הגדול אינו מסתכם במסעות הגדולים להעביר את האספקה לאזור. המשמעות היא שהאספקה לספינות עצמן חייבת להתבצע בלב ים מדי חמישה או שישה ימים. מדובר בתהליך מסוכן ומורכב. ספינת האספקה והספינה שמקבלת את הציוד צריכות לשוט יחד במשך שעות, באותו כיוון ובאותה מהירות ועליהן להישאר במרחק של כמעט 50 מטר זו מזו.

האספקה עצמה מתבצעת תוך כדי תנועה. מלחים יורים חבלים מרובה מהנושאת או מהמשחתת לעבר ספינת האספקה, ובהמשך מחברים בין שתי הספינות כבלי פלדה. באמצעות הכבלים מועברים צינורות דלק ומשטחי ציוד.

במקביל, מסוקים מעבירים ציוד בין הספינות. הם נושאים ברשתות שמתחתיהם משטחי מזון, חלקי חילוף ודואר.

השינוי הזה הוא לא פחות משינוי טקטוני בהתנהלות צבא ארה"ב במזרח התיכון. על פי שורה של דיווחים, בפנטגון כבר החלו לשקול ולדון באפשרות של צמצום הנוכחות הצבאית באזור לאחר המלחמה, ולבחון מחדש את המשך קיום וניהול הבסיסים באזור.

נושאת המטוסים החלודה שהדהימה את העולם

התמונות של נושאת המטוסים אברהם לינקולן עם הגעתה השבוע לתאילנד עוררו תדהמה. נושאת המטוסים, שאורכה כמעט 1,100 רגל, הגיעה לנמל לאם צ'באנג כשהיא מכוסה בחלודה מהחרטום ועד הירכתיים. היא עגנה שם אתמול, לאחר 286 ימים רצופים בים.

הלינקולן בילתה את רוב תשעת החודשים האחרונים בים, ללא כניסות לנמל. זאת בניגוד לשגרה הרגילה של נושאת מטוסים אמריקנית, שאמורה להיכנס לנמל בערך פעם בחודש כדי לאפשר לצוות מנוחה קצרה.

קרל שוסטר, קפטן לשעבר בצי האמריקני, אמר ל-CNN כי חלודה לאורך קו המים אינה חריגה בספינה שנמצאת בים במשך 60 ימים או יותר ברציפות. לדבריו, טיפול יסודי בחלודה אינו אפשרי בים, במיוחד במהלך פעילות מבצעית קרבית.

העבודה דורשת להוריד אנשי צוות אל קו המים, להסיר את החלודה, למרוח שתי שכבות של חומר נגד חלודה ולאחר מכן שתי שכבות של צבע אפור. שוסטר מעריך כי כדי להסיר את כל החלודה מהלינקולן יידרשו כ-30 ימי עבודה.

במהלך העצירה בתאילנד, שאמורה להימשך כמה ימים, יבוצעו רק עבודות בעדיפות גבוהה. האזורים הקדמיים של הספינה צפויים לקבל עדיפות, משום שהם סופגים את עיקר הבלאי וההשפעה של מי המלח.

החלודה אינה רק עניין קוסמטי. לדברי שוסטר, היא מתפשטת ומחלישה את מבנה הפלדה, ולכן יש לטפל בה לפני שתגרום נזק של ממש לסיפונים, למעברים ולמערכות נוספות.

הפריסה הארוכה של הלינקולן נקשרה גם לדיווחים על בעיות במצב הנפשי של הצוות ומחסור באספקה, ולפחות מקרה אחד שבו איש צוות נפל או קפץ מהספינה לים.