המלחמה הנשכחת: גם הלוחמים האכזריים ביותר נדהמו מהזוועות

החדשות בקצרה:

• כ-2,000 שכירי חרב מקולומביה נשלחו בתיווך האמירויות למלחמת האזרחים בסודאן.
• זו נחשבת ההתערבות הזרה הגדולה והמסודרת ביותר במלחמה.
• באחד המקרים, הלוחמים ביקשו להפסיק התעללות בשבויים.
• אחד הלוחמים סיפר שנמלט מהלחימה בסודאן: "מעולם לא ראיתי דבר כזה".
• בעדות אחרת נטען: "הלוחמים לא הבינו מה חיכה להם".
• התיאורים בכתבה קשים לקריאה.

  ---

מלחמת האזרחים בסודאן הפכה לאחת המלחמות הקשות והקטלניות בעולם, וכעת נחשף כי כ-2,000 שכירי חרב קולומביאנים הצטרפו ללחימה לצד כוחות "ההתערבות המהירה" (RSF). רבים מהם הגיעו עם ניסיון רב בשדות קרב שונים, במלחמות גרילה ובפעילות נגד קרטלי סמים, וחלקם כבר עבדו כקבלני ביטחון במזרח התיכון. אלא שגם עבור לוחמים שהתרגלו למוות ולאלימות, מה שראו בעיר אל-פאשיר שבדרפור היה קשה במיוחד.

הקולומביאנים גויסו, לפי עדויותיהם שפורסמו בכתבה נרחבת בפייננשל טיימס, באמצעות חברת אבטחה פרטית בראשי התיבות GSSG שבסיסה באיחוד האמירויות. גם במקרה הזה, באיחוד האמירויות מכחישים בתוקף כל טענה לקשר למלחמה ול-RSF, למרות שורה של דיווחים ועדויות בנושא.

"האוויר היה מלא בזבובים"

אחד הלוחמים, שהוצג בשם הבדוי לואיס, סיפר כי כשהגיע לאל-פאשיר הרחובות היו כמעט ריקים. הדבר הבולט ביותר היה ריח המוות. זבובים כיסו את האזור, ונמשכו אל גופות המתים ואל ערמות האשפה. הוא סיפר כי ראה גופות שכבר שינו את צבען לאחר שנחשפו זמן רב לשמש, ותיאר את הקושי לאכול כשנחילי זבובים זמזמו סביב הלוחמים.

הלוחמים לא הורשו לנוע בעיר ללא ליווי. אנשי ה-RSF אמרו להם כי הם שורפים את הגופות מחשש לכולרה, אך חלק מהמראות הטרידו גם אותם, בהם ערמות של גופות שנראו כאילו נמחצו על ידי כלי רכב, וכן גופות של נשים וילדים.

הזוועות באל-פאשיר הגיעו לאחר מצור שנמשך 18 חודשים והסתיים בכיבוש העיר, בירת צפון דרפור, בסוף אוקטובר 2025. האו"ם אמר לאחר מכן כי בוצעו בעיר מעשים שהוגדרו רצח עם, ודווח כי ארגון זכויות אדם מסר לחברי פרלמנט בבריטניה כי עשרות אלפים נהרגו. בסרטונים שפורסמו נראה מפקד מיליציה מוציא להורג קבוצות של שבויים לא חמושים. לאחר מכן, עשן ממוקדי שרפת הגופות נותר מעל השכונות הנטושות במשך שבועות ואף נראה מהחלל.

"מעולם לא ראיתי עוני וסבל כאלה"

לוחם נוסף, מנואל, סיפר כי עבד בדרפור לצד לוחמים מדרום אפריקה ומאוקראינה ב-2024, אך עזב לאחר שהסכנה והסבל הפכו לבלתי נסבלים מבחינתו.

"מעולם בחיי לא ראיתי עוני וסבל כאלה", אמר. הוא סיפר על משפחות עקורות שנאלצו "לבחור בין גסיסה מרעב לבין הצטרפות ללחימה כדי להשיג מזון". לדבריו, היו ילדים בני 12 לכל היותר שנשאו רובים שאפילו לא הצליחו להרים, "ונשאו באחריות למלחמה שלא הבינו את מטרותיה".

המלחמה בסודאן פרצה ב-2023 בין צבא סודאן, בפיקודו של הגנרל עבד אל-פתאח אל-בורהאן, לבין כוחות ה-RSF בפיקודו של מוחמד חמדאן דגאלו, המכונה "חמדתי". שני הצדדים היו בעבר בעלי ברית, אך המאבק ביניהם התפתח למלחמת אזרחים רחבה.

הלחימה והרעב גרמו לכ-15 מיליון בני אדם להימלט מבתיהם. כבר לאחר השנה הראשונה העריך ממשל ביידן בארה"ב כי כ-150 אלף בני אדם נהרגו. לצד הכוחות המקומיים, זרמו לסודאן שכירי חרב מלוב, צ'אד, דרום סודאן, אתיופיה ומדינות נוספות.

מסע דרך מדבריות ובסיסים באפריקה

על פי הדיווח, הקולומביאנים גויסו החל מאמצע 2024 באמצעות הצעות עבודה שהועברו בוואטסאפ בין חברים ולוחמים לשעבר. הכוח הקולומביאני היה ההתערבות הגדולה, המאורגנת והיעילה ביותר של שכירי חרב במלחמה.

הלוחמים הועברו לסודאן דרך רשת של מטוסים ושדות תעופה במדינות המזוהות כבעלות ברית של איחוד האמירויות, ובהן כופרה במזרח לוב ובוסאסו שבצפון סומליה. חלק מהטיסות, לפי ניתוח נתוני המעקב, היו "טיסות רפאים", שבהן הטייסים כיבו את המשדרים ואמצעי הזיהוי של המטוס.

הכוח חולק לגדודים. הגדוד הראשון נשלח באוקטובר 2024 כדי להקים ראש גשר להעברת אספקה. הגדוד השני הועבר דרך בסיס בבוסאסו, ומשם השתתף בהגנת שדה התעופה בעיר ניאלה. הגדוד השלישי נשלח לחזית ונכח במתקפה על אל פאשיר.

חלק מהלוחמים עברו גם הכשרות באיחוד האמירויות, כולל בתחומי כטב"מים ונשק נגד מטוסים. אחד מהם סיפר שכ-300 מומחים עברו אימונים חשאיים בין ינואר לאוקטובר 2025, וחלק מהמאמנים לבשו מדי צבא של האמירויות.

גם הלוחמים עצמם לא תמיד ידעו מול מי הם נלחמים

אחד הלוחמים, רודריגו, סיפר שההכשרה שקיבלו הקולומביאנים לא הכינה אותם למה שחיכה להם בסודאן. לדבריו, מתקפות הכטב"מים והרחפנים היו שכיחות ולעיתים כלל לא היה ברור מי עומד מולם.

"הם באמת לא ידעו נגד מה הם נלחמים", סיפר. לדבריו, הלוחמים קיבלו הוראות כלליות בלבד לגבי האזור שבו עליהם לפעול, ואז נקלעו למארבים. גם הוא עצמו לא ידע אם התוקפים היו אנשי גרילה, חיילים של הצבא הסודאני או קבוצות חמושות אחרות.

בבסיס בבוסאסו, ששימש לפי העדויות גם כמרכז לוגיסטי ורפואי, הוכשרו לוחמים ממדינות שונות. אחד מהם סיפר כי ראה שם אפריקנים, דרום אפריקנים, קולומביאנים, פרואנים, מקסיקני וגואטמלי. לוחמים נוספים סיפרו כי במקום הוכשרו כלוחמים גם ילדים בני 13, 14 ו-15.

התעללות יוצאת דופן

לואיס סיפר כי בניאלה הקולומביאנים עצרו לעיתים אנשים שהתקרבו לשדה התעופה, בחשד שהם מצלמים או מתעדים את המתרחש. לדבריו, חלק מהעצורים הועברו למפקדים ועונו. במקרה אחד, הוא וחבריו ביקשו מהמענים להפסיק, משום שלא יכלו לשאת עוד את הצעקות.

גם שכירי החרב ספגו אבדות. שלושה קולומביאנים נהרגו באזור שבו תועדו לוחמים קולומביאנים נלחמים לצד אנשי ה-RSF, ושניים נוספים נפצעו. הגדוד השלישי, שהיה מעורב בכיבוש אל-פאשיר, ספג את מספר האבדות הגדול ביותר.

לואיס סיפר גם כי בבוסאסו נשמרו גופות של שכירי חרב שנהרגו. לדבריו, חלק מהגופות הוקפאו במקום במשך יותר משישה חודשים. הפצועים הועברו לבוסאסו, החלימו, ואז חזרו ללחימה.

באמירויות מכחישים

העדויות של הקולומביאנים, מסמכי טיסות, נתוני מעקב, תמונות וסרטונים ועדויות של תושבים מקומיים שימשו לבדיקת מסלול העברתם של הלוחמים. לפי הניתוח, מכשירים בעלי הגדרות בשפה הספרדית נצפו בבסיסים הקשורים לאמירויות ולאחר מכן באזורים בסודאן שבהם פעלו הקולומביאנים.

מנגד, איחוד האמירויות דוחה בתוקף את הטענות. גורם אמירותי אמר כי בדיקות שנערכו העלו כי GSSG אינה עוסקת בפעילות של שכירי חרב בסודאן ואינה קשורה לאנשים שדווח עליהם כשכירי חרב. האמירויות גם מכחישה שסיפקו נשק, ציוד או תמיכה צבאית לאחד הצדדים או שסייעו בהעברת לוחמים זרים לסודאן.

המלחמה, בינתיים, נמשכת. לאחר נפילת אל-פאשיר, ה-RSF מחזיק במערב סודאן ובחלקים מהדרום, בעוד הצבא הסודאני שולט בצפון ובמזרח. הקרבות נמשכים, והעיר אל-עובייד נמצאת תחת מצור.

עבור הקולומביאנים שהגיעו לסודאן, זו הייתה עוד מלחמה שבה חשבו שיוכלו "למכור" ניסיון קרבי, או לחלופין להתמקצע בפרקטיקות לחימה כמו הפעלת כטב"מים עבור הפעילות שלהם מבית. אבל העדויות שלהם מצביעות על כך שגם מי שבילו שנים במלחמות ובמאבק בגרילה נתקלו במציאות שהתקשו לעכל. "אנחנו עוזבים את הבית ואת המדינה שלנו רק כדי למצוא את עצמנו אבודים במלחמה שאינה שלנו", אמר לואיס. "המשפחות שלנו אולי לעולם לא יידעו מה קרה לנו".