"למה תמיד נגד ישראל? דוחפים להם את זה לתוך הגרון"

זה היה אמור להיות עוד משחק חוץ סטנדרטי של נבחרת ישראל בליגת האומות. אבל ב-4 באוקטובר השחקנים בכחול-לבן כבר לא יגיעו לדבלין, וגם קהל אירי הם לא יפגשו. למעשה, הדבר האירי היחיד כמעט בערב הזה יהיה 11 השחקנים שיעמדו מולם על כר הדשא. במקום לעלות באצטדיון הלאומי שלה מול יציעים גדושי אוהדים בירוק, תפגוש הנבחרת האירית את ישראל באצטדיון ריק בבאצ'קה טופולה, עיירה בצפון סרביה, הרחק מן האי שעליו הייתה אמורה להגן. זו תהיה ביתיות כמעט בכל מובן – מלבד הבית.

ישראל כבר התרגלה לאורך השנים לנדוד בין אצטדיונים ולארח במדינות אחרות. הפעם דווקא היריבה היא שוויתרה על המגרש שלה. רשמית, ההתאחדות האירית הסבירה לאופ"א כי "אתגרי תפעול" אינם מאפשרים לה לקיים את המשחק במולדת שלה. אלא שקשה לראות בניסוח העמום הזה יותר ממסך עשן: ההתאחדות העדיפה להרחיק את המשחק ואת ישראל מדבלין, גם במחיר של אובדן הקהל והיתרון הספורטיבי.

התקדים הבעייתי שיצרו האירים הוא מקרה נדיר שבנדירים. כדי למצוא מקרים דומים צריך לחזור עשרות שנים לאחור, לימים שבהם עוד השתייך הכדורגל הישראלי לאסיה ומדינות כמו מלזיה ופקיסטן ניסו להימנע ממפגש עם הנבחרת הישראלית. באירופה המודרנית, יריבה שמבקשת להרחיק את ישראל מאדמתה ומוכנה לוותר לשם כך על משחק בית היא מחזה כמעט בלתי נתפס.

וממש היום הגיעה דוגמה נוספת, כאשר תאגיד הודיע השידור האירי שיחרים את האירוויזיון בגלל השתתפות ישראל – זו השנה השנייה ברציפות. באירלנד גם לא ישדרו את התחרות, בגלל "המשך אובדן חיי האדם והמשבר ההומניטרי בעזה", לשון ההודעה.

"זה רק מוכיח לנו כמה עמוק בתוך הקישקעס הנושא הישראלי יושב להם", אומרת ענבל גולדברגר, ישראלית המתגוררת באירלנד. "עד כדי כך שהם מוכנים לעשות ויתורים שיפגעו בהם ספורטיבית ולא מסוגלים להפריד, לא מסוגלים להגיד לעצמם 'לא'. זה ספורט וזה פוליטיקה, אין פה הפרדה, הכול כרוך בהכול".

השינוי ביחס האירי לישראל

כיצד הפך הסכסוך הישראלי-פלסטיני לעניין עמוק כל כך דווקא במדינה קטנה בקצה המערבי של אירופה? התשובה מתחילה במקום שאליו אירלנד חוזרת שוב ושוב כדי להסביר את עצמה – עברו של האי. "אירלנד משווה בין מה שהם קוראים 'הקולוניאליזם הבריטי', שנמשך 800 שנה על פני אירלנד והסתיים במאבק גדול לשחרורה, ובין המאבק של הפלסטינים ב'קולוניאליזם הישראלי'. ככה הם תופסים את זה", מסבירה לירון בר-שדה, שגרירת ישראל באירלנד בשנים 2021–2023. "בישראל לא מבינים את זה כל כך, אבל אצל האירים, באופן אוטומטי, כשמדברים על קולוניות, על התנחלויות, מבחינתם זה מתקשר להתנחלויות של הבריטים", היא אומרת.

הביטוי "800 שנות כיבוש" הוא קיצור של היסטוריה מסובכת בהרבה: השליטה האנגלית באי, ששורשיה עוד במאה ה-12, לא הייתה אחידה או רצופה באותה מידה. אבל במשך מאות שנים הופקעו אדמות מידי קתולים אירים, ומתיישבים אנגלים ופרוטסטנטים קיבלו קרקעות ונחלות במקומם.

אפילו משפחת גינס, המזוהה כיום כמעט לחלוטין עם אירלנד, הייתה לחלק מן האליטה הפרוטסטנטית האנגלו-אירית; בית המשפחה בדבלין נמסר בהמשך למדינה ומשמש כיום את משרד החוץ שלה. "זה לא באותו מובן", מדגישה בר-שדה, "אבל עדיין הקשר האסוציאטיבי של התנחלות, של מישהו שבא מבחוץ וכובש לך אדמה שהיא לא שלו אלא שלך, מסתדר להם מצוין עם הנרטיב הפלסטיני". בר-שדה היא דיפלומטית ותיקה ששירתה כשגרירה בלטביה ובתפקידים בכירים באיטליה, בירדן, בבלגיה ובנציגויות ישראל באיחוד האירופי ובנאט"ו.

גם המאבק האלים על עצמאות בראשית המאה ה-20, ולאחריו העימות המתמשך בצפון אירלנד, מציעים לדבריה לאירים תפקידים מוכרים לסיפור שמגיע מהמזרח התיכון: עם ילידי הנאבק באימפריה, מול כוח גדול ממנו שמחזיק באדמתו. בתוך התבנית הזאת, הפלסטינים תופסים את המקום שבו האירים מעדיפים לראות את עצמם.

"לכן, כל מה שמריח להם היום כמו כיבוש, גזל, אדמות, אפליה – מפעיל להם את הפוסט-טראומה הזאת", אומרת גולדברגר. "בנרטיב של הישראלים מול הפלסטינים, האירים רואים בפלסטינים בבואה של עצמם". גולדברגר מסמנת את מלחמת ששת הימים כרגע שבו התחלפו התפקידים בתוך הסיפור האירי. "עד 1967 הייתה ישראל האנדרדוג, הקטנה, שהשתחררה מהכיבוש בריטי. וב-1967, כשפתאום הפכה ישראל מקטנה לגדולה וכובשת, הם שינו את עמדתם". השינוי לא התרחש ביום אחד, אבל ההזדהות הזאת הקדימה את רוב מערב אירופה.

כבר ב-1980 הייתה אירלנד למדינה הראשונה בקהילה האירופית שקראה להקמת מדינה פלסטינית ריבונית. מה שהחל כהשתקפות של העבר האירי נהפך בהדרגה גם לעמדה מדינית – ולמרכיב בזהות המוסרית שאירלנד ביקשה לבנות לעצמה.

תמיכה בפלסטינים הפכה למקבילה המקומית לנימוס

באירלנד ההזדהות עם הפלסטינים אינה נשארת רק בתחומי הזיכרון ההיסטורי. היא משתלבת גם בדימוי שהמדינה מבקשת לטפח לעצמה בזירה הבין-לאומית: מדינה קטנה שאינה מחזיקה בעוצמה צבאית או מדינית רבה, אבל תובעת לעצמה סמכות מוסרית. "אירלנד, אני חושבת, מנסה למצב עצמה כאבירת זכויות האדם בעולם", מסבירה בר-שדה. "לא מעט מהאנשים ששירתו בתפקידים שונים באירלנד הפכו למעורבים בכל מיני ארגוני זכויות אדם. יש הרבה מאוד ארגונים כאלה ואחרים באירלנד, לאו דווקא בנושאנו, והם מאוד מקדמים את הנושא הזה".

דוגמה בולטת שבר-שדה מציינת היא נשיאת אירלנד משנות ה-90, מרי רובינסון, שמנשיאה הפכה גם לנציבה באו"ם לנושא זכויות אדם. "זה גוף שמפלה מאוד נגד ישראל וביקורתי מאוד כלפיה לאורך שנים, וזה הולך ונהיה יותר ויותר קשה", היא מסבירה. "בנושא זכויות האדם משתמשים הרבה מאוד נגד ישראל". רובינסון כיהנה כנשיאת אירלנד בין 1990 ל-1997, ומשם עברה ישירות לתפקיד נציבת האו"ם לזכויות אדם. המסלול הזה – מן התפקיד הסמלי הבכיר במדינה אל אחת הבמות הבולטות ביותר של המוסר הבין-לאומי – מגלם את החיבור שבר-שדה מצביעה עליו. זכויות האדם אינן רק אחד הנושאים שבהם אירלנד עוסקת; הן חלק מן התפקיד שהיא מבקשת למלא בעולם.

אותו דימוי מופיע גם ברמה היום-יומית, בלי תפקיד רשמי ובלי שפה דיפלומטית. "הוא חש סימפתיה לפלסטינים כעם כבוש, והוא מרגיש שלתמוך בפלסטינים זה פשוט להיות בן אדם טוב", אומר עמית לבבי, ישראלי נוסף המתגורר בדבלין, על האירי הממוצע. "מבחינתם לתלות שלט של פלסטין או דגל של פלסטין בחלון זה המקביל לכתוב 'Save the trees' או איזשהו מסר אחר, הכי לא קונטרוברסלי שיש. משהו כמו 'תעשה מעשה טוב אחד ביום'".

ברגע שתמיכה בפלסטינים נעשית המקבילה המקומית לנימוס, לחברות טובה ולשמירה על העצים, היא כבר אינה מוצגת כהכרעה בתוך סכסוך מורכב, אלא מבחן פשוט של טוב ורע. מכאן קצרה הדרך להפיכתה מעמדה שמופיעה בחלון הבית לעמדה שהפוליטיקה, התקשורת והמוסדות האיריים מתקשים אפילו לדמיין את עצמם חורגים ממנה. היא עוברת אל המוסדות שמעצבים את סדר היום האירי – הפוליטיקה, התקשורת, האקדמיה והתרבות. ושם גם מתגלה פער שמלווה את הישראלים החיים במדינה: האירי שהם פוגשים ברחוב אינו תמיד האירי שהם שומעים ברדיו או פוגשים דרך הממסד.

"זה נכון שהאירי הממוצע, גם בדבלין ובטח מחוץ ה, זה באמת לא כל כך מעניין אותו, ורובם סופר-נחמדים", אומרת בר-שדה. "היו לי גם עניינים עם אנשים ממשרד החוץ האירי, שאמרו לי: 'אל תתרגשי מכל הטררם הזה נגד ישראל, זה בערוצים הרשמיים, אבל זה לא כלפי ישראלים, ואת יכולה להיות רגועה, וברחוב זה לא ככה'. בסדר, הכול נכון. אבל בכל זאת, כשניסיתי לעשות פעילויות שונות, חיוביות, לא משנה אם זה בתחום האקדמיה, התרבות, הכלכלה – לא היה עם מי לדבר".

הניסיון הדיפלומטי שלה אפשר לבר-שדה להשוות את דבלין גם לבירות אחרות שבהן ישראל לא הייתה אהודה במיוחד. לדבריה, אפילו דיפלומטים ששירתו באותה תקופה במדינות מורכבות הצליחו לקיים פעילות כלשהי. "הם הצליחו לעשות, למשל, פסטיבל סרטים, או להביא להקת מחול, או לעשות דיון על בעיית המים באירופה", היא אומרת. "אני לא הצלחתי לעשות כמעט כלום, חוץ מעמותה אירית אחת לקראת הסוף שהייתה מוכנה לעשות איתי משהו, וזה היה יוצא דופן. אבל בגדול, אף אחד לא היה מוכן לדבר איתי, אף אחד לא הזמין אותי, חוץ ממשרד החוץ המקומי שהוא מחויב להיות איתי בקשר. באמת הרגשתי כמו הילד הדחוי, תופעה שלא הרגשתי בשום מקום בעולם קודם".

"זה לא באמת מעניין את האירי הממוצע"

התחושה הזאת לא נבעה רק מהדלתות שנסגרו בפניה. ישראל נכחה בשיח הפוליטי האירי הרבה מעבר למשקלה ביחסי החוץ של המדינה. "האובססיה של העיסוק בישראל בפרלמנט שם – מספר הפעמים שלפחות בתקופה שלי הנושא של ישראל והפלסטינים עלה בפרלמנט הוא מטורף", אומרת בר-שדה. "לא היה שבוע שלא היו בו דיון או הצעת חוק או משהו על ישראל. אני חושבת שזה מעייף חלק מהציבור האירי, כי במקום להתעסק באמת עם הביוב, עם החשמל, עם עלות החינוך, מתעסקים הרבה מאוד בנו".

גם בתקשורת מזהה לבבי פער דומה. "אני לא יודע למה זה קורה, אבל אני יכול בהחלט להגיד שכשאני שומע רדיו אירי – יש פה תחנה טובה ממש עם אחלה מוזיקה, ולפחות בבוקר יש תוכנית שאני מאזין לה – אז לפני ואחרי המוזיקה, כשאני שומע חדשות, וגם לפעמים כשאני מסתכל על הכותרות של ה-Irish Times, ישראל מוזכרת באופן לא פרופורציונלי ומוטה לחלוטין", הוא אומר.

"'מוטה' זה אומר שאם היה פיגוע, למשל, ונהרגים גם מחבלים, יהיה כתוב 'פלסטינים', אף פעם לא יהיה כתוב 'טרוריסטים'. ואתה גם אומר לעצמך: 'מה אתם מתעסקים בזה? זה היה סתם יום, היה לכם משהו למלא, אז אתם דוחפים משהו מישראל? למה זה תמיד ישראל? למה אתם לא דוחפים קונפליקט אחר או משהו אחר? מה זה קשור אליכם?'". לדבריו, עודף הסיקור אינו נובע מדרישה שהוא מזהה בקרב האנשים שסביבו. "זה לא באמת מעניין את האירי הממוצע", הוא אומר. "לא, זה אפילו יותר מזה. דוחפים לו את זה לתוך הגרון".

אצל בר-שדה, האובססיה הפוליטית והתקשורתית תורגמה להגבלות יום-יומיות על עבודתה. "היה תסכול גדול להרגיש שאתה לא מסוגל לעשות כלום", היא מספרת. "שאתה שם בתור נושא דגל, שאולי גם זה חשוב, לחתום על דרכונים ולעשות דברים שצריך לעשות בנציגות, אבל לא הרגשתי שהמחיר והעלות של להחזיק נציגות בינונית במדינה שבה אתה מנוע מלעשות כמעט כלום. אפילו להגיע לעירייה – רצינו לעשות אירוע במבנה של העירייה בדבלין, שאחרים כן עושים בו אירועים – אז כמובן גם את זה לא יכולתי. באמת הרגשתי שאתה מודר כמעט מכל פעילות, שהאנשים הרשמיים בקושי רוצים איתך קשר, בקושי מכירים אותך".

בפועל נוצר מצב פרדוקסלי: לישראל הייתה שגרירות בדבלין, אבל יכולתה של השגרירות לקיים פעילות דיפלומטית מחוץ לערוצים הרשמיים הצטמצמה כמעט לחלוטין. מכאן קצרה הדרך להחלטה לוותר גם על עצם הנוכחות.

בדצמבר 2024 החליטה ישראל לסגור את השגרירות בדבלין. אומנם היחסים הדיפלומטיים בין המדינות לא נותקו, אבל הדגל הישראלי הוסר מן הנציגות. בר-שדה, שמכירה היטב את המחיר של סגירת שגרירות, התקשתה הפעם להתנגד: "באופן עקרוני, לסגור שגרירות זה דבר קיצוני. לא נוהגים לעשות את זה. ובדרך כלל תמיד עדיף לשמור על ערוץ פתוח. במקרה של אירלנד אני באמת חושבת שהייתה הצדקה לסגירת השגרירות, כי קשה לפעול שם. הם לא רוצים אותך שם בגדול".

התמיכה בישראל "מתחת לרדאר"

לעיתים התמיכה בישראל קיימת באירלנד, אבל היא דורשת דלת סגורה או לחישה. "בחור אחד בחדר כושר אמר לנו באוזן: 'תקשיבו, אני בצד שלכם, רק שתדעו, אני בעד ישראל'", מספרת גולדברגר. "אבל ככה זה נראה – חברים שלוחשים לך באוזן בין סט לסט במשקולות, זה לא מעבר לזה. איש לא יעז להגיד את זה בפומבי, לתמוך או להטיל ספק במשהו שנאמר, כי אז תיווצר לזה תהודה. אבל מתחת לרדאר ירגישו נוח יותר להגיד את זה. גם פוליטיקאים, אבל שוב, הם לא יעשו את זה בפומבי".

אצל גולדברגר, כיום מנכ"לית הסטארטאפ Codeliance הממוקם בדאבלין, שחיה במדינה כעשור, האווירה הזאת קיבלה ממד אישי במיוחד. במשך שנים היא עבדה בגוגל וכיום היא מובילה באירלנד תוכנית במימון ממשלתי למאבק באנטישמיות ברשת. בפברואר 2024 החל חוק השירותים הדיגיטליים של האיחוד האירופי לחול באופן מלא. "חלק מהחוק הזה אומר שיש גופים מיוחדים שהממשלה יכולה להסמיך, שיכולים להתריע או לדווח על תכנים לא חוקיים", מסבירה גולדברגר. "אמרתי שאם נסמיך את הקהילה היהודית פה בתור Trusted Flagger – גוף שיכול לדווח על תכנים אנטישמיים לא חוקיים – נוכל לעשות שינוי ולהעלות את המודעות לכך שיש אנטישמיות ברשת באירלנד ובאירופה. אז עשיתי פיץ' לממשלה פה, שאהבה את הרעיון, ובאמת קיבלנו תקציב".

הפרויקט שהקימה כדי להגן על הקהילה היהודית הוא גם חלק מן הסיבה שהיא הפכה בעצמה למטרה. "אם על זה שאתה ישראלי אתה מוסיף שגם שירתּ בצבא, ואם על זה אתה מוסיף שגם שירת במודיעין, ב-8200 כמוני, ואם על זה אתה מוסיף שיש לך סטארטאפ, שאתה בהייטק או מתעסק ברגולציה שלדעתם מתקשרת לרצון להשתיק את זכות הדיבור שלהם – וואו. כל הדברים האלה התנקזו אליי", היא אומרת.

"יש לי פרופיל קצת יותר גבוה מבחינת התעשייה, הייתי במגע עם הממשלה, אני מובילה פה תוכנית במימון ממשלתי, בקנה מידה לאומי, למאבק באנטישמיות ברשת. יש פה מישהי שמייצגת את כל מה שרע בעיניהם", מוסיפה גולדברגר. "מבחינתם אני פרצוף ישראלי, ברור שאני עם אג'נדה ישראלית, ברור שאני סוחבת את זה עליי ומנסה לקדם אג'נדה. אז איך מתייחסים אליי? בתור המרגלת הישראלית. כי אני 'באה ממודיעין, באה להשפיע על הממשלה האירית שתחשוב כמו ישראל ותשתיק את זכות הדיבור'. ככה זה נתפס. אין הפרדה".

בנקודה הזאת, היא מסבירה, כבר אי אפשר להסביר הכול כביקורת על מדיניותה של ממשלת ישראל. "אני אעז ואגיד את המילה האסורה: אנטישמיות. כשאתה שואל מה נמצא להם עמוק בקישקעס שהוא מעבר לפוליטיקה – קצת אנטישמיות. אם תשאל את האירי הממוצע ברחוב אם הוא אנטישמי, הוא יגיד: 'מה פתאום, חס וחלילה, למה?'. כי אצלם בתודעה אנטישמיות שווה למחנות ריכוז ולהרג שיטתי של יהודים. זה מקושר מאוד למלחמת העולם השנייה. הם לא יודעים שאנטישמיות היא דבר ניואנסי הרבה יותר. אנטישמיות זה גם תיאוריות קונספירציה, זה להגיד שהיהודים שולטים בעולם, זה להאשים יהודים בעוולות, זה לצפות מישראל לסטנדרט שונה ממדינות אחרות. הם לא מודעים לזה".

כשהדיסוננס הופך לאישי

הפער הזה בין אירלנד הציבורית ובין האירים עצמם מתחיל לפעמים עוד לפני הנחיתה בדבלין. לבבי, איש הייטק שעבר לאירלנד עם אשתו ושתי בנותיו לפני כשנתיים וחצי, מדריך לעיתים גם תיירים ישראלים בעיר ופוגש את החששות שהם מביאים איתם. אבל הפחד מאירלנד אינו שמור לתיירים בלבד. הוא מלווה גם ישראלים המתכוננים לעבור אליה.

"יש לנו חברים פה שסיפרו שהם כבר עשו את כל הארגונים והלוגיסטיקה והיו בתהליך מעבר לאירלנד, ובדיוק הייתה אחת המלחמות עם איראן", נזכר לבבי. "באזעקה הם פגשו את השכנים שלהם במקלט, ובעודם מחכים שהבום יגיע לתל אביב, הם ניצלו את הזמן וסיפרו להם שהם עוברים לאירלנד. השכנים אמרו: 'לאירלנד? זה לא מסוכן?'. וזה כשהם נמצאים במרחב מוגן וטונות של חומר נפץ בדרך לפוצץ אותם. אז כן, הדיסוננס קשה מאוד להבנה ולהסבר", הוא מספר בחיוך, שגם דרך הזום המשובש עובר בקלות.

הדיסוננס אינו נעלם כשעוברים לגור באירלנד. הוא נעשה אישי יותר. הישראלים החיים בה יודעים היטב מה חושבים על מדינתם, אבל שוב ושוב מגלים שהעמדות האלה אינן מופנות אליהם באותה צורה. לפעמים הם אפילו נערכים לרגע של עימות – ומקבלים במקומו מחווה של חיבה. "היינו בפסטיבל מוזיקה לפני כמה חודשים", מספר לבבי. "זה תמיד קצת מפחיד, כי בתוך ההמון קל הרבה יותר לצעוק סיסמאות ולהחזיק בדעות קיצוניות. אז כשאני שם עם הילדות, קצת לא נעים לי אם פתאום מהבמה יצעקו 'פרי פלסטיין' וכל הקהל יתחיל להריע. זו סיטואציה שממש חששתי ממנה. הקהל שהולך לפסטיבל מוזיקה הוא, באופן כללי, קהל שיש יותר סיכוי שהוא יפה נפש או מחבק עצים".

"ואז הבנות שלי, שתיהן בנות 13, עמדו לבד בתור לדוכן אוכל", ממשיך לבבי. "גברת אירית אחת שאלה אותן מאיפה הן. הן מודעות לבעייתיות של המקום שהן מגיעות ממנו, אז הן השיבו 'דבלין'. הגברת הרימה גבה ואמרה: 'אבל אין לכן מבטא של דבלין'. אני חושב שהיא הייתה עדינה. בשלב הזה בחקירה הן נשברו ואמרו: 'כן, לפני שנתיים הגענו מישראל'. אז היא אמרה: 'אוי, זה בטח היה כל כך קשה לעזוב את המדינה שלכם. תדעו לכן שאתן חזקות, אמיצות ויפות, ואנחנו שמחים שאתן פה'".

"נורא-נורא התרגשנו", הוא אומר. "התרגשנו אבל לא הופתענו, כי זו עדות לכך שהם מבדילים לגמרי בין ישראלים ובין מדיניות ממשלת ישראל. זה לא שכל אחד ואחד מאיתנו נושא את ההחלטות הפוליטיות והמדיניות על גבו, אלא שאנחנו אינדיבידואלים שצריכים לחיות עם זה, ובמקרה שלנו גם נאלצנו להגר בגלל זה".

"הם מסבירי פנים ומכניסי אורחים"

במקרה אחר, זמן קצר לאחר שעבר לאירלנד, לא ידע לבבי כיצד תתקבל הישראליות שלו בחדר הסגור של רופאת המשפחה. "היא שאלה מאיפה אני מגיע. אמרתי 'ישראל'. זה היה בהתחלה, ולא ידעתי איך זה יתקבל, אז אמרתי את זה בחשש. ראיתי שהיא עוצרת לשנייה, ושאולי יש לה משהו להגיד, אבל אז היא לא אמרה. אמרתי לעצמי: 'או-קיי, יכול להיות שעדיף שהיא לא תגיד. אולי יש לה משהו לא טוב להגיד, אז שתהיה מקצועית ושנגמור עם זה'".

הרופאה המשיכה בבדיקה, אבל לבסוף לא התאפקה. "היא סגרה את הדלת ואמרה: 'תשמע, אני חייבת להגיד לך משהו. אני מצפון אירלנד. אני שומעת מה הם אומרים פה על ישראל, הם לא מבינים כלום, הם כולם מפגרים פה. תדעו לכם שכל הכבוד, ואני בעדכם'".

גם כאן, כמו בחדר הכושר של גולדברגר, התמיכה בישראל הייתה זקוקה לדלת סגורה ולקול נמוך. אלא שמבחינת לבבי, הלחישות האלה אינן מעידות רק על חשש להתעמת עם הקונצנזוס האירי. הן גם חלק מחוויה רחבה בהרבה של קבלה. "אני רוצה וחשוב לי להגיד שהאירים קיבלו אותנו, ואני חושב שהם מקבלים את כל הישראלים כמעט בזרועות פתוחות", הוא אומר. "אני לא אומר את זה כדי להגיד לאנשים 'בואו בהמוניכם', אבל אני רוצה להפריך את ההרגשה שכאילו יש פה אנטישמיות ברחובות ומסוכן להיות ישראלי ואולי אפילו יהודי. יש פה עם שקודם כול הוא נחמד. הם פשוט אנשים נחמדים בצורה שקשה לנו, כישראלים, לתפוס. הם מסבירי פנים ומכניסי אורחים, ולנו הייתה חוויה אישית נהדרת של קבלה".

"הכי מפחיד זה מה קורה לילדים כשאתה מהגר למדינה אחרת", הוא מוסיף. "אחרי שבוע שאלנו את המורות איך הילדות בבית הספר, והן אמרו: 'It's like they've always been here'. על זה אנחנו לא נשכח להכיר להן טובה. אז זה מה שהיה חשוב לי שיצא מפה: ההרגשה הטובה מאוד של רוב הישראלים פה". אפילו ההפגנות הפרו-פלסטיניות, הוא אומר, נראות מקרוב מאיימות פחות מכפי שהן עשויות להצטייר מישראל. "ההפגנות שיש פה הן קצת כמו החדשות, כלומר, הן קורות, אבל בעצימות נמוכה יותר. לפעמים אומרים 'הפגנה במרכז דבלין', וכן, 300 איש הגיעו למרכז דבלין. 300 האנשים האלה הם לא מוסלמים פנאטים עם רצח בעיניים, אלא בעיקר ג'ינג'ים דהויים, לרוב מבוגרים, שבאו להפגין סולידריות ולהחזיק דגלים, ובסוף לשתות בירה באיזה פאב. זה לא מפחיד אפילו להסתובב לידם. אפשר לדבר בעברית, הם לא יעשו שום דבר".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv