סמוך לאתר התיירות היוקרתי בעולם: אי הזוועות שבו האלימות עוברת מדור לדור

במרחק של כשעתיים מחופי התיירות של באלי הקסומה נמצא האי סומבה, שבו מוסד העבדות עדיין מתקיים כחלק ממערכת מעמדות עתיקה. למרות שהעבדות הוצאה מחוץ לחוק באינדונזיה לפני יותר מ-160 שנה, תושבים באי עדיין נולדים למעמד של עבדים ומשרתים, עובדים ללא שכר ולעיתים סופגים אלימות והתעללות מצד אדוניהם, כולל מעשי אונס מחרידים.

אחד מהם הוא קניסיוס קניאלי המבריטה, שמגדיר את עצמו "אטה", הכינוי המקומי לעבדים. לדבריו, הוא אינו מתנגד למעמדו משום ש"אי אפשר למחוק אותו". "זה לא נטל על הכתפיים שלנו, זה רק סמל למסורת שעברה אלינו מאבותינו", אמר לסוכנות הידיעות AFP.

קניסיוס חי בכפר טנגדו לצד אדונו, אומבו אנה רארה, הצעיר ממנו בשלוש שנים. הכפר ידוע במפלים הטורקיז שלו שמושכים תיירים המחפשים "גן עדן טרופי נסתר". במקום אין קליטת טלפונים ניידים, האוכל מבושל על אש עצים והבתים המסורתיים בעלי גגות הקש הגבוהים בנויים סביב קברי אבות המשפחות האצילות.

אומבו אנה טוען כי הוא מתייחס לעבד שלו "כמו לבן משפחה". השניים ישנים באותו בית על מחצלות, והוא אף מאפשר לו להרוויח מעט כסף כנהג מונית אופנוע ולגדל מזון בחלקת אדמה קטנה.

אלא שמאחורי התמונה הזו מסתתרת מציאות קשה יותר. עבד אחר, כבן 40 מהכפר נאפו, סיפר כי הוכה מאז ילדותו אם לא עבד מספיק. לדבריו, אילצו אותו לעבוד בשדות אחרי הלימודים, להאכיל חזירים ולבשל עבור אדוניו. "אני אומר לילדים שלי שאני לא רוצה שהם יעברו את מה שאני עברתי", סיפר.

מערכת המעמדות בסומבה נשענת על דת המראפו, אמונה עתיקה המשלבת פולחן אבות ואנימיזם (אמונה המשייכת נשמה גם לטבע). אף שכ-80% מתושבי האי, שמונה כ-685 אלף בני אדם, הם נוצרים, האמונה המסורתית ממשיכה להשפיע על המבנה החברתי.

לפי פעילת זכויות האדם מרתה הבי, החברה מחולקת לשלוש קבוצות: האצילים המכונים "מראמבה", בני המעמד הרגיל המכונים "קביהו", והעבדים או המשרתים המכונים "אטה". כהן הדת אומבו רמי דטה הסביר כי לפי המסורת, האצילים הגיעו לאי כשהם כבר מחזיקים בעבדים.

בידוד יחסי - ואלימות מזעזעת

בידודה של סומבה, כ-2,000 קילומטרים ממזרח לג'קרטה, סייע לשימור המבנה החברתי הזה לאורך השנים. ההערכות לגבי מספר העבדים באי משתנות. עובד סוציאלי באי העריך כי במזרח סומבה חיים כ-1,700 עבדים מתוך אוכלוסייה של כ-350 אלף בני אדם, בעוד אחרים מעריכים שמדובר בכמה אלפים.

לדברי ההיסטוריון בונדן קנומויוסו מאוניברסיטת אינדונזיה, עבודת כפייה קיימת גם באזורים אחרים במדינה, אך סומבה ייחודית בכך שמעמד העבדות עובר מדור לדור, כאשר האדונים והעבדים חיים לעיתים באותו בית ובתנאים דומים.

אחד המאפיינים הקשים ביותר של השיטה הוא האלימות המינית. הכומר הפרוטסטנטי מרלין לומי סיפר כי "האדון יכול 'להשתמש' במשרתת שלו, וזה נחשב לדבר רגיל". אציל מקומי, שביקש להישאר בעילום שם, אישר את הדברים ואמר: "אם אני אוהב שפחה והיא מסרבת לי, אני אכה את בעלה".

אנדי ינטריאני, לשעבר יו"ר הוועדה הלאומית לאלימות כלפי נשים, אמרה כי במציאות הזו יחסי מין בכפייה כלל אינם נתפסים כאונס. "אם את נערה, את שייכת לאדון. לכן יחסי מין אינם נחשבים לאונס אלא לשימוש בסמכות כלפי מה שנחשב לרכוש שלך", אמרה. לדברי מרתה הבי, מקרי האלימות כמעט שאינם מגיעים לבתי המשפט משום שהקורבנות חוששים להעיד.

צעירה בת 18 סיפרה כי נאנסה מאז גיל 13 בידי אדונה ובנו. לאחר שילדה תינוק, היא הגישה נגדם תלונה במשטרה בעיר ויינגאפו בשנת 2024. לפי דיאן ססמיטה מהוועדה האינדונזית להגנת ילדים, גם שנתיים לאחר מכן החקירה עדיין לא הסתיימה. הקורבן מתגוררת כיום בכפרה תחת הגנה.

תהליך ארוך לשינוי המצב

גם הכומרה לומי סיפרה כי הכנסייה הפרוטסטנטית מסייעת לנשים ולילדים שנפגעו, אך רק כאשר הם בוחרים להתלונן. גידיון מביליג'ורה, שכיהן במשך 13 שנים כראש מחוז מזרח סומבה ומחזיק בעצמו בשני עבדים, הודה כי שינוי השיטה ידרוש זמן. לדבריו, "צריך תהליך ארוך של שינוי תפיסת העולם" בקרב בני האצולה.

בעבר היו מנהגי הקבורה באי קיצוניים אף יותר. עד תחילת שנות ה-90 המשטרה נהגה לפקח מקרוב על הלוויות מחשש להקרבת בני אדם, ולפי האנתרופולוגית ג'נט הוסקינס, בעבר דרשה מסורת המראפו לקבור עבד יחד עם אדונו המנוח.

ארגוני זכויות אדם, בהם אמנסטי אינטרנשיונל וארגון Human Rights Watch, קוראים לממשלת אינדונזיה לאכוף את האיסור החוקתי על עבדות ואת האמנות הבין-לאומיות שעליהן חתמה המדינה. חאיריל חלים מאמנסטי אינדונזיה אמר כי הממשלה מודעת למצב בסומבה אך "עד כה לא נקטה צעדים כדי לחסל את העבדות". אנדראס הרסונו מ-Human Rights Watch קרא לממשלה "להכריז על חירותם של כל בני האטה מאדוניהם".

שר זכויות האדם של אינדונזיה, יוסריל איהזה מהנדרה, אמר כי אף שהחוקה אוסרת עבדות, המדינה היא חברה מגוונת מאוד ולכן הממשלה אינה רוצה לכפות שינוי מיידי. לדבריו, "אנחנו משוכנעים שהחינוך ישנה הכול".

לצד זאת, יש גם בני אצולה שמנסים לשנות את המצב מבפנים. נורלינה רמבו ג'ולה קלונגה, אצילה שירשה חמישה עבדים לאחר נישואיה, אמרה כי יש להתחיל את השינוי בתוך המשפחה. היא תומכת בשחרור העבדים, אך לדבריה אינה יכולה לשחרר את אלה שברשותה משום שהדבר מנוגד למסורת, אף שסבה שחרר את כל עבדיו כאשר עמד בראש הקהילה הפרוטסטנטית במחוז סמוך.

אצילה נוספת, טאמו רמבו מרגרתה, פועלת במשך שנים לקידום שחרור העבדים ואף נסעה לג'קרטה כדי לקדם את הנושא. היא שלחה את כל העבדים שבביתה לבית הספר יחד עם ילדיה, מתוך אמונה שהשכלה תאפשר להם לשנות את עתידם.

המאבק לחירות

אחד העבדים לשעבר הצליח לגדל את משפחתו בבית נפרד, לגדל בעלי חיים ולשלוח שניים מארבעת ילדיו לאוניברסיטה בעזרת מענקי ממשלה. למרות זאת, האדמה שעליה הוא מגדל תירס, קסאווה וירקות עדיין שייכת לאדונו לשעבר.

"כשהם צריכים אותנו אנחנו באים, ואם לא אז לא", סיפר. "כל כך קל להם להורות לנו מה לעשות. אבל לא נלחמתי בהם ישירות. סללתי לעצמי דרך. ראיתי איך נראית חירות".

לדבריו, החוקים כיום מעניקים לעבדים הגנה מסוימת ולכן האדונים כבר אינם מטרידים אותם כפי שנהגו בעבר. למרות שהוא עדיין נחשב לעבד, הוא מקווה שלילדיו יהיה עתיד אחר. "אם יש לנו ידע", אמר, "אז אנחנו חופשיים".