שער הכניסה לגיהינום: המסע הנואש של רבבות מהגרים אל המובלעת הקטנה שמאיימת לשנות את פני אירופה

כבר כמה חודשים שתשומת הלב העולמית מתמקדת במצרים ובנתיבי השיט הבין-לאומיים, מהורמוז ועד באב אל-מנדב. אלא שמה שמעסיק את אירופה בימים האחרונים הוא מצר אחר לגמרי, גיברלטר. הפעם לא מדובר בסחורות, בנפט או באינטרסים של מעצמות, אלא בבני אדם - אלו שרואים בנקודת המפגש הזו את היציאה מהגיהינום ואת שער הכניסה היחיד לחיים נורמליים.

הגענו לסאוטה במעבורת ומיד עלינו על סירה כדי לראות מקרוב היכן הכול התחיל. המדריך שלנו הוא אליאס, ישראלי שמתגורר כאן כבר 35 שנים ומכיר כל סלע בחוף. יחד עם חברו נאצ'ו, הוא מנסה להסביר לנו את המציאות המטורפת שמתחוללת מתחת לאף של התיירים. כבר בתחילת השיט, אנחנו זוכים להצצה ראשונה לדרמה. בין הסלעים והמצוקים, ניתן להבחין בדמויות המסתתרות.

"הכול כאן מהגרים שמסתתרים", מסביר אליאס בעודו מצביע על פתחי מערות וסבכי צמחייה. "הם חוששים מהמשטרה המקומית, פוחדים שיחזירו אותם למרוקו". על החוף, יושבת קבוצת צעירים שהקימו לעצמם מעין מספרה מזדמנת בין הסלעים, מנסים לשמור על צלם אנוש גם כשהם ישנים תחת כיפת השמיים. "הגענו ממרוקו ביום חמישי האחרון", מספר אחת מהם בזמן שחברו מקצץ את שיערו. "עברנו את הגבול בשחייה. אנחנו לא רוצים להישאר במרוקו וגם לא בסאוטה, השאיפה היא להגיע לעומק אירופה".

12 קילומטרים של סיכון בין חיים למוות

הסיפור של המהגרים האלו הוא סיפור של ייאוש עמוק. "במרוקו אין לנו זכויות, אין שירותי בריאות ואין חינוך. אין לנו שם כלום", אומר הצעיר המרוקני בכאב. כשאנחנו שואלים מה יקרה אם יגורשו, התשובה שלו נחרצת: "אנחנו עוד נחזור. זה הדבר הכי קל בעולם לחזור לכאן בשחייה דרך הים. אנחנו פשוט דורשים זכויות". רגע לפני שאנחנו נפרדים, אחד מהם מרים לפתע דגל פלסטין וצועק "תשוחרר פלסטין". אליאס לוחש לנו מיד: "אל תגידו להם שאתם מישראל, לא כדאי".

בעיית המהגרים של אירופה, זו שמטלטלת ממשלות ומסעירה את הימין השמרני ביבשת, מתנקזת לצוואר בקבוק קטן אחד. מדובר בגבול הפיזי שבין מרוקו לספרד במובלעת סאוטה. משמאל נמצאת מרוקו, מימין ספרד, וביניהן מפרידה גדר ותעלת מים. רק בשבוע שעבר הגיעו לכאן רבבות בני אדם.

לפי נתוני השלטונות הספרדיים, למעלה מ-70 אלף איש ניסו לחצות את הגבול בגל אחד. חלקם שחו מהצד המרוקני לצד הספרדי, אחרים טיפסו מעל הגדרות. הנהירה הזו שטפה את ספרד והותירה את הרשויות חסרות אונים.

"ביום חמישי הייתה בריחה המונית", מספר לנו מהגר נוסף שפגשנו על החוף. "זה לא היה מתוכנן. פשוט שמענו שמועות והודעות ווואטסאפ שרצו בטלפונים שהגבול לסאוטה נפרץ. ברגע ששמענו את זה, רצנו. רצינו לשנות את החיים שלנו". הוא מתאר את המסע המפרך כדי להגיע: "עברתי בשחייה. זה בערך 12 או 13 קילומטרים בים הפתוח".

המסע הזה גובה מחיר דמים כבד. במרוקו מדווחים על 141 הרוגים משני צידי הגבול בזמן הפריצה האחרונה - אנשים שנרמסו בתוך ההמון או טבעו במים. גם שבועיים אחרי האירוע, עדיין אפשר לראות עדויות צפות על המים. "בטח שהייתה סכנה בשחייה, זה חלק מהעניין", אומר מהגר אחר. "בים תמיד יש 'ריסק' בין חיים ומוות. רגל אחת פה ורגל אחת שם, חמישים-חמישים. אבל שמנו את מבטחנו באל וקיווינו לטוב. את המוות אנחנו רואים כל הזמן במרוקו, אנחנו רואים את המוות כשאנחנו עוד בחיים. לכן, גם כשאני ישן כאן ברחוב בסאוטה, אני בראש שקט".

המובלעת שחיה על זמן שאול

מה הופך את סאוטה לכל כך מיוחדת בתוך גלי ההגירה הגלובליים? זוהי מובלעת ספרדית קטנה, 19 קילומטרים רבועים בלבד, הממוקמת בצפון אפריקה סמוך למרוקו. מי שמצליח להכניס אליה רגל, נחשב מבחינה חוקית כמי שנכנס לספרד ולאיחוד האירופי. העיר הזו, המונה 83 אלף תושבים בלבד, היא המקום היחיד שבו אפריקה ואירופה נפגשות קרקעית.

ממשלת ספרד ניסתה להרגיע את הרוחות וטענה שמבין 72 אלף המהגרים שנכנסו ביום הפריצה, כ-70 אלף כבר הוחזרו למרוקו. אך סיור קצר ברחובות העיר מגלה מציאות אחרת לגמרי. נראה שהטיעון הממשלתי הוא בעיקר ניסיון לקנות שקט ציבורי. בכל פינה רואים אותם - אלפים בים, בתוך העיר וביערות המקיפים אותה.

"כולם אמרו שהמעבר פתוח", מספר בחור צעיר ששחה 25 קילומטרים כדי להגיע. "הגענו שלושה ימים לפני ההסתערות הגדולה. עכשיו אנחנו פה, ויוה ספרד, ברוכים הבאים לאירופה". אלו הם "האירופים החדשים". הם ישנים מתחת לכיפת השמיים כי מרכזי הקליטה מלאים עד אפס מקום. הם מקבלים מעט מזון מארגוני סיוע ומתפללים לקבל את האשרה שתאפשר להם להמשיך למדריד, לפריז או לברלין.

משבר ההגירה כאן אינו מוגבל רק למרוקנים. סאוטה הפכה למגנט עבור פליטים מכל המזרח התיכון ואפריקה. פגשנו שם צעיר משכם שהגיע לספרד במסלול לא ייאמן: "נכנסתי למצרים, משם עברתי ללוב, מאלג'יריה למרוקו ומשם לסאוטה". לצידו עומד פליט מתימן, עם קליע שעדיין נעוץ בכתפו. "אני צריך ניתוח", הוא אומר. "ברחתי מהמלחמה בתימן כשהייתי בן 17, היום אני בן 24. הגעתי לאירופה אבל אלוהים יודע מה יקרה. אם יאלצו אותי לחזור לתימן, זה יהיה כמו לקבור אותי בחיים".

גם סודאנים נמצאים שם. אחד מהם, בן 38, מספר על שנתיים של בריחה דרך ניגריה ולוב. "השארתי את אשתי במרוקו בלי אוכל ובלי עבודה. החיים שלי נגמרו, אבל אני חייב להבטיח חיים טובים לילדים שלי. במרוקו אין עבודה ואין כלום".

הילדים ככרטיס כניסה לאיחוד

על החוף, אנשי הצלב האדום מתארגנים לחלוקת 7,000 מנות מזון. התור משתרך לאורך קילומטרים, "נחש אנושי" בלתי נגמר בחום הכבד. ביערות הסמוכים, המראות קשים עוד יותר. נשים, גברים וילדים זרוקים על האדמה בין העצים. שם פגשנו את נור, צעירה שהגיעה לבדה. "השארתי מאחור את הילדים הקטנים שלי בטנג'יר", היא מספרת בדמעות. "המציאות גורמת לך לעשות דברים קיצוניים, לסכן את עצמך כדי להציל את ילדיך. הייתה אימא שכמעט טבעה כי היא נשאה את הילד שלה על הגב בזמן השחייה".

נור מסבירה שהמטרה שלה היא להבטיח עתיד לבנה, שיוכל לקבל חינוך ולא יושפל כפי שהיא הושפלה. "הוריי מבקשים ממני לחזור, אבל אני לא איכנע. לחזור למרוקו זה לחזור למוות. שם אנשים משתגעים מרעב".

החלק המטלטל ביותר בסיפור של סאוטה נמצא בכניסה לתחנת המשטרה המקומית. שם עומדים עשרות נערים ונערות, חלקם כמעט ילדים, שהגיעו בגפם. "יש כאן ילדות בנות 9 ו-10 שהגיעו לבד לגמרי", מספר לנו אחד המקומיים. הילדים הללו הם חלק מאסטרטגיה משפחתית כואבת. החוק בספרד אוסר על החזרת קטינים למדינת מוצאם אם אין מי שיקבל אותם שם.

"אנחנו רוצות ללמוד, זה הכול", אומרת נערה בת 16 שנפצעה במהלך השחייה לחוף. "השארתי את הפחד מאחור. אני פוחדת רק מדבר אחד - לחזור למרוקו". הילדים הללו מבינים היטב את המצב המשפטי. ההורים שולחים אותם לבד אל המים, בתקווה שהילד יקבל אזרחות ספרדית בעוד כמה שנים. ברגע שזה יקרה, הוא יוכל להגיש בקשה ל"איחוד משפחות" ולמשוך אחריו את כל השאר.

פני הטרגדיה האנושית של נור, הצעיר מתימן והילדים על החוף, הופכים למסה אדירה שמאיימת על אופי היבשת כולה. סאוטה היא כיום עקב האכילס של אירופה, מקום שבו החמלה האנושית מתנגשת חזיתית עם היכולת של מדינה לשמור על גבולותיה.