למרות מפגן הכוח: באיראן מבינים שהם עומדים בפני בעיות גורליות | דיווח

מאות אלפי ומיליוני בני אדם השתתפו בימים האחרונים באירועי ההלוויה של עלי ח'אמנאי. השלטונות בטהראן מקפידים להציג את ההמונים ברחובות כהוכחה לעוצמתה של הרפובליקה האסלאמית לאחר המלחמה, לאחדות הציבור ולמסר של עמידה מול אויבים מבחוץ ומבקרים מבית. ויחד עם זאת, גם התמונות המרשימות של רבבות האנשים לא מצליחות להסתיר את האתגרים הדרמטיים שעומדים לפתחה של איראן בעידן החדש, וגם לא הצליחו להסתיר שורה של אירועים מביכים ומבולבלים.

איש דת בכיר באיראן ששוחח עם סוכנות הידיעות רויטרס, אמר כי גודל העצרות נועד לשמש "מעין משאל עם" על התמיכה ברפובליקה האסלאמית. הרשויות אף סייעו להגדיל את מספר המשתתפים באמצעות הנחות בתחבורה, מזון ולינה.

אלא שמאחורי התמונות המרשימות מסתתרת מציאות מורכבת בהרבה. אפילו בכירים איראנים אומרים כי אין להסיק מגודל ההלוויה והנוכחות העצומה של האזרחים כהוכחה לכך שהציבור מעניק אשראי ותמיכה למשטר הטרור האכזר, שרק לפני חצי שנה טבח באלפי מפגינים ברחובות. בפועל, וגם אם המשטר באיראן מנכס לעצמו תמיכה חסרת תקדים בציבור על בסיס הנוכחות הגדולה בהלוויה, זה עדיין לא מעניק פתרונות לשורה של סוגיות באיראן בנוגע לתמיכה במשטר ולכיוון החדש שאליו הוא צפוי ללכת.

אזרחים הגיעו מתוך חובה דתית ותחושה היסטורית

רבים מהאזרחים האיראנים שהגיעו לאירועי הלווייתו של ח'אמנאי סיפרו לרויטרס שהגיעו מתוך תחושת חובה דתית, ואחרים אמרו שרצו להיות עדים לאירוע היסטורי ולא להפגין תמיכה פוליטית בשלטון. התמונות שהציג המשטר באיראן והתקשורת הממלכתית הכפופה לו הראו נוכחות עצומה בהלוויה - של מאות אלפים ואולי גם של מיליונים, לעיתים באירוע אחד מסוים, לא כל שכן במספר המשתתפים המצטבר באירועים השונים.

חמיד-רזא, מורה בגמלאות בן 63 מטהראן, סיפר כי הוא נוהג להשתתף בהלוויות של דמויות לאומיות מרכזיות. לדבריו, עצם השתתפותו אינה מעידה על תמיכה במשטר, אלא על רצונו להיות עד לרגע משמעותי בהיסטוריה של ארצו.

ברויטרס מפרסמים הערכה כי לשלטון באיראן עדיין יש בסיס תמיכה אידאולוגי יציב של כ-15%-20% מתוך אוכלוסייה של כ-93 מיליון בני אדם. ההערכות הללו מתבססות בין היתר על תוצאות הבחירות, שבהן מועמדים מהזרם הניצי זכו להיקף תמיכה דומה. בבחירות לנשיאות בשנת 2024 קיבל סעיד ג'לילי מהזרם האולטרה שמרני כ-13.5 מיליון קולות.

הלווייתו של עלי ח'אמנאי היא אירוע נדיר באיראן. זו הפעם הראשונה מאז 1989 שמובא לקבורה מנהיג עליון. אז נקבר קודמו, האייתוללה רוחאללה חומייני, מייסד מהפכת 1979, והאירוע משך מיליוני בני אדם באווירה של התלהבות אידאולוגית רבה.

בניגוד למנהג האסלאמי המחייב קבורה מהירה, ח'אמנאי לא נקבר מיד לאחר מותו בשל המלחמה. הדחייה העניקה לרשויות זמן להיערך ולהפיק אירוע ממלכתי רחב היקף. אמש הגיע ארונו של ח'אמנאי גם לעיר נג'ף בעיראק השכנה, במה שהפך את מסע הלוויה שלו לאירוע בין-לאומי וחוצה גבולות.

מקור בכיר אמר לרויטרס כי המניעים של המשתתפים היו מגוונים. חלקם הגיעו מתוך אמונה דתית, אחרים כדי להביע תמיכה במדינה, ורבים היו אותם אנשים שנוהגים להשתתף דרך קבע בהפגנות ובאירועים שמארגנות הרשויות, אולם עושים זאת בעיקר בשל הרצון בתחושת שייכות והבעת סולידריות עם בני עמם.

ההלוויה "שהסתבכה"

לצד האבל והטענות לאחדות, לפחות חלקית, בעם האיראני, עולים גם קולות אחרים. באיראן אינטרנשיונל, אתר האופוזיציה האיראנית, דווח כי אירועי הלווייתו של ח'אמנאי הסתבכו בגלל בלבול ואי סדר בארגון, ודווקא מציגים את המצב כאילו לא היו מספיק משתתפים ברחובות - מה שאילץ את המארגנים להסיט בחופזה את מסלול הצעדה.

בדיווח נכתב כי שיירת ההלוויה שהתקדמה ברחבי טהראן ביום שני הייתה אמורה לנוע מרחוב "אנכלאב" (המהפכה) לכיוון כיכר "אזאדי" (החירות), אולם המארגנים שינו את המסלול ללא הודעה מוקדמת והעבירו אותה לרחוב אזאדי בלבד, מבלי לעבור בכיכר הגדול, ובכך למעשה קיצרו מאוד את התהלוכה.

מפקד משמרות המהפכה בטהראן, חסן חסנזאדה, התנצל אתמול בפני תומכי המשטר ואמר כי המארגנים רצו שהשיירה תעבור ברחוב "אנכלאב" כדי לאפשר ליותר אנשים להשתתף. לדבריו, "הנוכחות הציבורית הגדולה והכבישים החסומים" הפכו את המסלול המקורי ל"בלתי אפשרי".

ההסבר הגיע שעות ספורות בלבד לאחר שחסנזאדה הכחיש כי חל שינוי במסלול וטען כי "כל הסידורים הנדרשים" כבר הושלמו. מזכיר ועדת ארגון ההלוויה, אמר כי המסלול שונה כדי להגן על "הביטחון, הבטיחות ורווחתם" של המשתתפים.

סוכנות הידיעות הממלכתית אירנא דיווחה כי תומכי המשטר התאספו כבר משעות הבוקר המוקדמות סמוך לכיכר אנכלאב, מתוך ציפייה שהתהלוכה תצא משם, והביעו תסכול כאשר השיירה יצאה לבסוף מרחוב אזאדי. השינוי עורר ביקורת גם בקרב דמויות המזוהות עם הרפובליקה האסלאמית. חבר הפרלמנט מהזרם הניצי חמיד רזאי האשים את המארגנים ב"חוסר יושר", בעוד מהדי פזאאלי, חבר בלשכתו של ח'אמנאי, אמר כי התומכים "מרגישים שהוטעו בהלוויה".

ברשתות החברתיות הועלתה גרסה אחרת. משתמשים טענו כי המסלול קוצר משום שמספר המשתתפים היה נמוך מהצפוי, וכי המארגנים ביקשו לצמצם את האפשרות לצלם אזורים ריקים. משתמש ברשת X בשם עלי-רזא כתב כי "ההשתתפות בטקס הייתה כה דלה, עד שהשלטונות נאלצו לשנות את מסלול ההלוויה כדי שלפחות יוכלו למלא כמה מאות מטרים של רחוב אחד, אבל הריקנות בכיכר אזאדי הרסה את ההטעיה הזו".

שלטון מפולג - ועם מפולג עוד יותר

האתגרים המרכזיים של איראן כלל לא נעלמו. ארבעה חודשי מלחמה עם ארצות הברית החריפו את מצבה של אוכלוסייה שכבר סבלה במשך שנים מכלכלה פגועה תחת הסנקציות. האינפלציה הגבוהה והשחיקה בערך המטבע פגעו בשכרם של האזרחים והעמיקו את המצוקה הכלכלית. אחרי המלחמה דווח על פיטורים של בין מיליון לשני מיליון אזרחים.

רבים באיראן מקווים שאכן יהיה הסכם קבע סופי ויציב עם ארה"ב, כזה שיאפשר הסרה אמיתית של הסנקציות, פתיחה של השוק ואפילו קליטת השקעות מהמערב - מה שבהכרח ישפר את המצב הכלכלי הכללי במדינה, וגם האישי של כל אזרח ואזרח. בינתיים נראה שהמצב הזה רחוק, ולרבים כבר ברור שגם אם יהיה הסכם, אז הוא ייקח הרבה יותר מפרק הזמן של חודשיים שהקציבו לו. אתמול הודיע ממשל טראמפ על ביטול הפטור מסנקציות שהעניק לטהראן במסגרת ההסכם, בשל התקיפות של משמרות המהפכה במצר הורמוז.

הזעם הציבורי סביב המצב הכלכלי הצית את גל המחאה הארצי האחרון, שבהמשך הפך גם לדרישה מפורשת לסיום השלטון האכזרי. כוחות הביטחון דיכאו את ההפגנות בינואר והרגו אלפי מפגינים, והוצאות להורג של משתתפים באותן מחאות נמשכו גם במהלך החודשים שלאחר המחאה, וצפויות עוד להימשך לאורך זמן.

כאשר נפוצה הידיעה על מותו של ח'אמנאי ביום הראשון למלחמה, תושבים בטהראן דיווחו כי בכמה שכונות בעיר נשמעו קריאות שמחה. בכיר איראני לשעבר, שהשתתף באירועי ההלוויה, תיאר חברה מפולגת שבה יש מחנות רבים, כולל אנשים שאינם תומכים בשלטון אך גם אינם מתנגדים לו באופן מובהק, והדאגה העיקרית שלהם היא המצב הכלכלי. נראה שלא צריך מקור מבפנים כדי להתוודע למצב הזה של מתח ופילוג בחברה האיראנית, אבל עצם העובדה שמדובר במקור בכיר מלב המשטר, עשוי ללמד על עוצמת הקושי והאתגר.

החברה האיראנית מפוצלת בין ניצים הכועסים על תנאי הסכם הפסקת האש, לבין מבקרים הדורשים יותר חירויות. בימים האחרונים מעמיק הקרע בצמרת המשטר בין הגורמים הקיצוניים, שמתנגדים לכל הסכם עם המערב ומזהים אותו כפשרה קשה מדי, לבין אלו הדוגלים בהסכם שיסייע בשיפור המצב הכלכלי. ומתחת לכל המאבק הזה נמצאים האזרחים עצמם, שרק מנסים לחזור לשגרה.