רגע לפני הפסגה: ההחלטות שהובילו לאסון באוורסט
ב-10 במאי 1996 יצאו עשרות מטפסים לכבוש את הפסגה הגבוהה בעולם, אך סופת שלגים קטלנית הפכה את הירידה לקרב הישרדות. בין ההרוגים היו מטפסים מנוסים – בהם גם מנהלי משלחות. הטרגדיה, שנחשבת לאחת האפלות בתולדות ההר, חשפה גם את המחיר של המרוץ לכיבוש הפסגה


בשעות הבוקר המוקדמות של ה-10 במאי 1996, האוורסט נראה כמו חלום שעומד להתגשם. עשרות מטפסים יצאו ממחנה 4, הממוקם באוכף הדרומי – המקום האחרון לפני העלייה לפסגת ההר הגבוה בעולם – כשהמטרה ברורה: להגיע לפסגה ולחזור למחנה עוד באותו יום. אך בתוך כמה שעות ההר השקט הפך לזירת הישרדות.
סופת שלגים עוצמתית לכדה את המטפסים בגובה שבו הגוף מתקשה לתפקד בגלל המחסור בחמצן, שבו כמעט בלתי אפשרי לשרוד – "אזור המוות", כ-8,000 מטרים מעל פני הים. שמונה בני אדם לא חזרו מההר בעקבות האסון.
אחת המשלחות שהובילו את העלייה הייתה Adventure Consultants, בראשותו של רוב הול – מטפס הרים ניו זילנדי מנוסה שכבר הגיע לפסגת האוורסט ארבע פעמים. בין לקוחותיו היה העיתונאי ג'ון קרקאואר, שלימים כתב את הספר "Into Thin Air" על האסון. משלחת נוספת הייתה Mountain Madness, בהובלת סקוט פישר, מטפס הרים אמריקאי מוכר שנודע בכך שטיפס על פסגות גבוהות גם ללא שימוש בחמצן נוסף. לצד שתי המשלחות הגדולות ניסתה גם משלחת מטייוואן להגיע לפסגה. במקביל, מצדו הצפוני של ההר, ניסתה משלחת של משטרת הגבול ההודית-טיבטית להשלים את הטיפוס. בין חבריה היו שלושה מהמטפסים שלא ישובו.
כבר בתחילת היום היה ברור שמשהו משתבש. החבלים הקבועים שאמורים היו לסייע למטפסים לאורך הדרך לא הותקנו בזמן, והעיכובים יצרו עומסים באזורים הצרים של המסלול. מהרגעים הראשונים החל להיווצר פער מסוכן בין הרצוי למצוי – בין לוח הזמנים המתוכנן, לבין המציאות הקשה בשטח.
רוב הול קבע מראש כלל ברור: בשעה 14:00 כולם חייבים להתחיל בירידה, גם אם עדיין לא הגיעו לפסגה. לדבריו, להגיע למעלה היה רק חלק מהמשימה – האתגר האמיתי היה לחזור בחיים. אבל כשהמטפסים התקרבו לפסגה, חלקם התקשו לוותר על הרגע שעליו חלמו במשך שנים. למרות האיחור, הם המשיכו קדימה. אז הכל השתנה לרעה.
בסביבות השעה 15:00 מזג האוויר החל להידרדר. בתוך זמן קצר התחוללה סופת שלגים חזקה. הרוחות התחזקו, הראות כמעט נעלמה לחלוטין, והטמפרטורות צנחו לכ-22 מעלות מתחת לאפס. החבלים שסימנו את הדרך חזרה נעלמו מתחת לשלג, ולחלק מהמטפסים כבר לא נשאר מספיק חמצן. "זה היה כאוס שם למעלה", סיפר קרקאואר לאחר האסון. לדבריו, בתנאים כאלה אתה מתקשה אפילו לחשוב – הגוף נאבק רק כדי להמשיך לנשום.
רוב הול נשאר באזור הפסגה בניסיון לעזור לאחד המטפסים שאזל לו החמצן. בינתיים, סקוט פישר כבר החל בירידה, אך סבל ממחלת גבהים ותשישות. הוא ביקש מאחד המדריכים להמשיך בלעדיו. משלחת משטרת הגבול ההודית-טיבטית הודיעה בקשר שהגיעה לפסגה – אך לאחר מכן נותק איתם הקשר. מאוחר יותר עלה החשש שייתכן שהם כלל לא הגיעו לנקודה הגבוהה ביותר, אלא טעו בזיהוי בגלל תנאי הראות הקשים.
אחת הקבוצות הצליחה להגיע למרחק של כמה מאות מטרים בלבד מהמחנה, אך לא הצליחה למצוא את האוהלים בתוך הסופה. בחצות הלילה חל שיפור קצר במזג האוויר, וכמה מהמטפסים החזקים יותר הצליחו להגיע למחנה ולהזעיק עזרה. אך מאחור נשארו כמה מחבריהם, בהם בק וות'רס ויאסוקו נמבה. שניהם היו חלשים מדי מכדי לזוז.
נמבה, בת 47, הייתה האישה המבוגרת ביותר שהגיעה לפסגת האוורסט. אך ההישג ההיסטורי שלה הפך לטרגדיה כשהיא מצאה את מותה על ההר. וות'רס, לעומתה, הפך לסמל של הישרדות בלתי אפשרית: הוא הצליח להגיע למחנה בכוחות עצמו כשהוא סובל מפגיעות קור קשות.
רוב הול עוד ניסה להמשיך בירידה בבוקר ה-11 במאי. הוא דיווח בקשר כי מטפס בשם דאג הנסן מת וכי אנדי האריס, מטפס נוסף שניסה לסייע במהלך הלילה, נעלם. אך מצבו של הול הידרדר. ידיו נפגעו מהקור והוא כבר לא הצליח להחזיק בחבלים. בשעות אחר הצהריים הוא יצר קשר בפעם האחרונה וביקש מאנשי המחנה להתקשר לאשתו ההרה. השניים בחרו יחד שם לתינוק שעמד להיוולד. זמן קצר לאחר מכן אמר לה: "תישני טוב, אהובתי. בבקשה אל תדאגי יותר מדי". אלה היו מילותיו האחרונות.
גופתו של סקוט פישר נמצאה גם כן באותו יום. מדריך המשלחת שלו, אנטולי בוקרייב, הגיע אליה במהלך החיפושים, אך לא יכול היה עוד להצילו. שלושת ההרוגים הנוספים היו חברי משלחת משטרת הגבול ההודית-טיבטית. אחת הגופות נודעה במשך עשרות שנים בכינוי "גרין בוטס", בשל נעלי הטיפוס הירוקות שעל רגליה. במשך שנים יוחסה לצוואנג פלג'ור, אך הרשויות בהודו מעריכות כיום שמדובר בחברו למשלחת, דורג'ה מורופ.
האסון באוורסט ב-1996 נותר כאזהרה למטפסים אחרים שמנסים לכבוש את פסגת ההר הגבוה בעולם. יש שיאמרו שהוא מדגיש את הגבול הדק שבין הישג כמעט בלתי נתפס לבין סכנת נפשות. אחרי הטרגדיה הופנתה ביקורת כלפי מנהלי המשלחות, בטענה שהשאיפה להביא לקוחות לפסגה גברה על שיקולי הבטיחות. עבור שמונת המטפסים שלא שבו, האוורסט לא היה רק פסגה שניסו לכבוש – הוא היה המקום שבו התברר עד כמה קטן האדם מול איתני הטבע.