"מסגרת ביטחונית חדשה באזור": ההתקרבות של מדינות המפרץ - והמטרה שחשפה איראן אחרי המלחמה

לאחר המלחמה באיראן מסתמנת במזרח התיכון מציאות ביטחונית ומדינית חדשה, שבמסגרתה נראה כי מדינות המפרץ הולכות ומתקרבות לאיראן ואולי במידה מסוימת מתרחקות מישראל, דווקא אחרי שבועות ארוכים וקשים שבהם איראן היא זו שתקפה אותן באופן נרחב, ואילו ישראל דווקא סייעה להן, לפחות לחלקן, על פי פרסומים שונים.

רובן של מדינות המפרץ בפרט והמזרח התיכון בכלל יצאו חבולות וכואבות מהמלחמה שניהלו ישראל וארה"ב נגד איראן. משמרות המהפכה תקפו רבות מהן בעוצמה רבה, ואפילו מדינות כמו קטאר ועומאן, המתווכות האולטימטיביות ובעלות ברית של טהראן, ספגו מתקפות קשות. כעת נראה כי רבות מהן מנסות לחשוב מחדש על הדינמיקה האזורית שלהן.

מדינות המפרץ הן לא היחידות שעושות כעת חשיבה מחודשת על ההתמודדות האזורית שלהן ביום שאחרי המלחמה. גם ארה"ב עצמה, שמחזיקה עשרות בסיסים ונקודות צבאיות באזור, עשויה לשקול מחדש את המשך שהותה הצבאית כאן, ובאיזה אופן הוא עשוי להיראות במתווה חדש. על פי דיווחים שפורסמו בימים האחרונים בארה"ב, למשל בניו יורק טיימס ובוול סטריט ג'ורנל, איראן גרמה לבסיסים האמריקניים במפרץ נזק כבד, וייתכן שבוושינגטון מבצעים כעת חישוב מחדש של המשך פריסת הצבא האמריקני באזור.

מתקרבות לאיראן - מסתייגות מישראל

כעת, נראה כי מדינות האזור מנסות להפחית את החשיפה שלהן לעימותים אזוריים באמצעות הידוק הקשרים עם איראן, ובמקביל נוקטות גישה זהירה ומסויגת יותר כלפי ישראל. המסר העולה מהמהלכים הללו אינו אומר בהכרח בחירה בצד האיראני, אלא ניסיון לקדם מסגרת ביטחונית אזורית שתמנע מעימותים עתידיים בין איראן, ישראל וארצות הברית, לגלוש שוב לשטחן.

אחד הסימנים הבולטים לשינוי הוא הדחיפה לקיום שיחות אזוריות לאחר המלחמה. עיראק הודיעה כי היא מוכנה לארח מפגש בהשתתפות איראן, ומדינות המפרץ, כדי לדון בביטחון האזורי ולהביא לסיום המלחמה. שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י אותת כי טהראן מקבלת את היוזמה, תוך שהוא חוזר על דרישת איראן לנסיגת הכוחות הזרים מהאזור, כלומר בעיקר כוחות צבא ארה"ב.

בפגישתו בימים האחרונים בבגדאד עם קאסם אל-עאבודי, היועץ לביטחון לאומי של עיראק, אמר עראקצ'י כי טהראן מוכנה לשתף פעולה עם שכנותיה הערביות ב"מסגרת ביטחונית אזורית חדשה שתשלול את נוכחותן של מעצמות צבאיות חיצוניות". הוא אמר לאל-עבודי כי "כל הסדר צריך לכלול שיתוף פעולה כלכלי".

לפי ההערכות, המשמעות היא שהמגעים בין איראן למדינות המפרץ אינם מסתכמים עוד בערוצי הידברות שקטים בין מדינות בודדות, אלא מתקדמים לעבר ניסיון להקים מנגנון ביטחוני אזורי רחב יותר - ודווקא איראן, המזעזעת העיקרית של הסדר האזורי, עשויה לקחת בו חלק מרכזי. השיח בין בגדאד לטהראן מצביע על כך שהדיון אינו מתמקד רק בהפסקת האש הנוכחית, אלא גם בעיצוב הסדרי הביטחון העתידיים במפרץ.

האינטרס המרכזי של מדינות המפרץ הוא יציבות, צמצום החשיפה לעימותים ושמירה על חופש פעולה מדיני. הן לא ממהרות להצטרף לחזית רשמית נגד איראן, אלא מבקשות להימנע מסבב נוסף של מתקפות טילים, פגיעות בתשתיות, שיבושים בנתיבי השיט או פעולות תגמול שעלולות לפגוע בהן ישירות.

המלחמה באיראן והתקיפות הישירות נגדן היו במידה רבה התנפצות הקונספציה של הממלכות, הנסיכויות והאמירויות הערביות, שהתרגלו למעמדן כסמל של יציבות, עושר וקידמה לאורך השנים האחרונות. תדמית השקט והעסקים של אבו דאבי וערים אחרות נסדקה בצורה קשה, והן היו הראשונות להיפגע.

הנזק הכלכלי והקרב על המצר

לא רק התדמית היוקרתית ותחושת הביטחון נפגעו - גם, ובעיקר, המצב הכלכלי. הסגירה של מצר הורמוז בידי איראן פגעה בראש ובראשונה במדינות המפרץ עצמן, יצואניות אדירות של נפט וגז, שלפתע איבדו את מקור ההכנסה המרכזי שלהן. מדינה כמו בחרין, שתלויה לחלוטין ביצוא יציב של נפט, העמיקה את הגירעון הכלכלי הגבוה שלה ממילא לרמה גבוהה אפילו יותר.

בהקשר זה הזהירה איחוד האמירויות כי סוגיית מצר הורמוז אינה יכולה להפוך ל"שלל מלחמה", אמירה המשקפת את החשש הרחב במדינות המפרץ שהעימותים בין המעצמות יהפכו את כלכלת האזור ואת נתיבי הסחר הימיים לכלי מיקוח.

נדמה כי עומאן, "שותפתה לפשע" של איראן במצר הורמוז, נמצאת בין הפטיש לסדן. מצד אחד במסקט חוששים להרגיז את איראן ולהתנגד ליוזמה שלה לגבות דמי ועמלות מעבר במצר, ומנגד חוששים מתגובה אפשרית של טראמפ וארה"ב, לאחר שהוא בעצמו טען כי הוא "עשוי להפציץ אותם". עדות למתח הזה נראתה בתחילת השבוע, לאחר שעומאן אפשרה למכליות זרות לעבור בנתיב הדרומי במצר, סמוך לחופיה - דבר שלא היה מקובל על טהראן, מה שהוביל אותה לתקוף את אותן מכליות.

ארה"ב במסע הרגעה

במקביל פעלה ארצות הברית להרגיע את בעלות בריתה במפרץ ולהבהיר שלא יודרו מכל הבנה עתידית בינה לבין איראן. שר החוץ מרקו רוביו השלים ביקור בזק עם ביקורים באיחוד האמירויות, כווית ובחרין, ועצם הצורך במסרים כאלה בנוכחות בכיר שכזה מעיד כי בבירות המפרץ חוששים מהסכמים שייקבעו מעל ראשיהן, אולי בדומה למה שקרה לישראל.

ההיבט הביטחוני עומד במרכז ההתקרבות הנוכחית. באיראן שבים וטוענים כי שלום אזורי מחייב את יציאת הכוחות האמריקניים מהאזור, בעוד גורמים עיראקיים מדגישים כי הפתרון טמון בדיאלוג בין מדינות האזור ולא בהסלמה נוספת. מכאן עולה כי הדיונים אינם עוסקים רק בנרמול היחסים בין איראן לשכנותיה, אלא גם בשאלות רחבות יותר של הרתעה, הגנה אווירית, ביטחון ימי וניהול משברים לאחר המלחמה.

מן הצד האחד נראית איחוד האמירויות כמי שמעמיקה את השותפות האסטרטגית עם ישראל, ומאפשרת להפעיל בתחומה מערכות הגנה אווירית ישראליות עם דיווחים על הימצאות חיילים ישראלים על אדמתה, ואילו מנגד ניצבת מדינה כמו קטאר שמאותתת על נכונותה להעמקת היחסים עם איראן. המשטר האיראני שיוצא מהמלחמה מחוזק דווקא עשוי להיות הוכחה נוספת למדינות האזור כי עליהן ללמוד לחיות עם מה שיש, כי נראה שזה לא צפוי להשתנות בקרוב.

התרחקות ממודל הסכמי אברהם

בימים האחרונים אמר ראש ממשלת קטאר מוחמד אאל ת'אני בריאיון לפיינשל טיימס כי דוחא עשויה לבחון הסכם ביטחון חדש עם איראן, במה שעשוי להיות נקודת מפנה גם במצב הכוחות האמריקניים באזור.

במקביל, הגישה כלפי ישראל הופכת זהירה ומותנית יותר. סעודיה, קטאר, כווית ועומאן לא ממהרות לקדם תהליכי נורמליזציה, והמלחמות המתמשכות של ישראל והמדיניות שלה בעזה, לבנון, סוריה ואיראן נתפסות כמכשולים משמעותיים. טראמפ חשף כי קרא למנהיגי מדינות האיסלאם וערב לנרמל כעת את היחסים עם ישראל, אולם נראה שאף אחת אינה ששה לעשות זאת.

הקולות השונים מלמדים כי התפיסה ההולכת ורווחת במדינות המפרץ היא שישראל, תחת הנהגתה הנוכחית, נתפסת יותר כמקור לחוסר יציבות אזורי ופחות כבסיס להקמת קואליציה אזורית נגד איראן. במקביל, מדינות המפרץ חיזקו את השפעתן בוושינגטון, ולכן הן נהנות כיום מיכולת גדולה יותר להשפיע על המדיניות האמריקנית כלפי ישראל ואיראן מאשר הייתה להן לפני המלחמה.

נראה כי המלחמה חיזקה את רצונן של מדינות המפרץ לשמור על איזון ולא לבחור צד באופן חד-משמעי. הן מקדמות הידברות עם איראן מתוך רצון להפחית מתחים ולעצב סדר אזורי בעל אופי פחות צבאי, ובמקביל מתרחקות מחימום היחסים עם ישראל בשל "התייקרות" העלויות המדיניות של שיתוף פעולה הדוק עמה, ישיר או עקיף ככל שיהיה.

סביר כי לא מדובר בהתהוות של ברית אסטרטגית מלאה בין מדינות המפרץ לאיראן, אלא בניסיון לשמור על מרחב תמרון בין טהראן, וושינגטון וירושלים, אולי על בסיס המשפט "שמור את חבריך קרובים ואת אויביך קרובים יותר". אם הפסקת האש תישמר לאורך זמן, הצעד הבא צפוי להיות קידום דיאלוג ביטחוני מסודר, ככל הנראה בתיווכה של עיראק.

בפועל, המסר שמדינות המפרץ מעבירות לאיראן הוא רצון בפחות עימותים, פחות זעזועים הנגרמים על ידי שלוחות אזוריות ומניעת גלישת מלחמות לשטחן – ובכך מוכיחות לטהראן כי השימוש שלה בכוח גדול השתלם לה. במקביל, המסר לישראל הוא שנורמליזציה אינה מובטחת, וכי ללא ריסון בזירות האזוריות, לתפיסת המדינות הערביות, ההתקדמות ביחסים עשויה להישאר מוגבלת.