הישראליות של דובאי מדברות: "פה יותר קל מישראל, הכסף על הרצפה"

כשהרוב התרגשו מהסכם השלום עם איחוד האמירויות, היו כמה נשים שכבר תכננו איך הן משיגות את המיליון הראשון. הן נפרדו לשלום מהמשכנתה בארץ ועלו על המסלול להתעשרות מהירה, אבל הרילוקיישן לא תמיד נוצץ כמו שהוא נראה. חיים אתגר פגש הערב (שלישי) ב"חשיפה" שלוש נשים שיצרו לעצמן חיים חדשים בדובאי ועל הדרך הרוויחו גם לא מעט כסף.

תוך שלוש שנים הפכה אביטל כהן ממשפיענית רשת אמיצה עם חלומות גדולים למתווכת נדל"ן ששווה עשרות מיליוני שקלים: "זה גם מקום לא קל, כאישה את צריכה להיות מאוד חזקה, לבוא מוכנה ולדעת שלא משנה מה, את צריכה להישאר חדורת מטרה. כמה שזה יהיה קשה וכמה שתבכי, את צריכה לקום ולהרים את הראש, יש דרך שאת חייבת לעבור", תיארה.

היא התחילה להתפרסם לפני כעשור, כשתיעדה באינסטגרם את אורח החיים הבריא שלה ומהר מאוד הפכה לדוגמנית כושר. כשעברה לדובאי, היא קיבלה הצעה עסקית ממתווכת בעלת חושים חדים: "העסקה הראשונה שעשיתי הייתה ממש בטעות, מה הסיכוי שמהאינסטגרם מישהו יקנה דירה? זה נשמע הזיה. אחרי שלוש דקות הבן אדם שלח לי הודעה, אמר לי 'בדיוק הלכתי לראות את הדירה הזאת, איך יש לך מחיר כזה?'. שלחתי למתווכת הודעה והיא סגרה את העסקה, הייתי בהלם".

היום יש תחת כהן כבר עשרה עובדים: "ידעתי שלאינסטגרם יש גבול מסוים ומקוד קופון מיליונרית אני לא אהיה. ברגע שאתה במקום הנכון ולאנשים סביבך יש כסף והם מצליחים, הרבה יותר קל להצליח ולהתפתח", סיפרה והסבירה שבארץ זה לא היה יכול לקרות: "בישראל לא היו לי הרבה הזדמנויות, כי המשפחה שלי לא הייתה בעסקים, לא היה לי ייעוץ או הכוונה. כאן אתה לבד, אין לך ברירה, אתה חייב להכיר אנשים וליצור קשרים".

עם כל ההצלחה, יש בכלל מקום לזוגיות?
"זה לא קל לשלב את כל הדבר הזה ועוד זוגיות, כל בן אדם שפוגש אותי שואל 'מי הגבר שיכול להתחתן עם אביטל?'. אישה שכבר יש לה ילדים ועדיין עושה קריירה זה סוג של הערצה, זה כיף מאוד לשתף פעולה עם נשים חזקות".

דוגמה לאישה כזאת היא מי שפתחה את הדלת לכהן בשוק הנדל"ן בדובאי, מנהלת חברת הנכסים הגדולה במדינה, אולגה גלידאי. "אני ויעקב בעלי עברנו לדובאי לפני ארבע שנים, היו לנו כמה עסקים בכמה מדינות ויועץ המס אמר שדובאי נפתחה, מקום חדש ואין מסים, נשמע מעניין", סיפרה. בבעלות החברה לא פחות מ-18 נכסים בשווי תיק של כ-28 מיליון דירהם, למעלה מ-21 מיליון שקלים.

ההתחלה הייתה קלה?
"אין קל. גם היום, כשיש לנו כבר מערכת, עשרות עובדים ונכסים ועברנו כבר מאות משקיעים, עדיין לא קל. אם אתה חולם ויש לך דרייב, אתה יכול להצליח בכל מקום, פשוט יש אזורים שהם יותר קלים. בדובאי חד-משמעית יותר קל מישראל, יש כסף על הרצפה, אבל צריך לדעת לאסוף אותו".

"כשהגענו, התלהבנו מכל הטירוף, המסיבות והברים. יש לך גם את הפחד לפספס, כל יום יש פה איזה כנס חדש, יזם חדש נכנס, את מרגישה שאם את נרדמת, רומסים אותך, את לא נמצאת", אמרה אך למרות כל הפיתויים הנוצצים, היא נשארה נאמנה לאופן בו גדלה: "זה אף פעם לא הלהיב אותי, יש לי אפילו קצת סלידה מזה. כל מה שגדלתי עליו זה אם חולצה היא אותה חולצה, זה לא משנה עכשיו אם היא עולה חמישים שקל או כמה אלפים. אני חושבת שזה בזבוז כסף, לא מבינה למה לקנות בגד שעולה אלפיים או שלושת אלפים דירהם, זה נראה לי ביזארי ממש".

"עבדתי מאוד קשה כדי להגיע לאן שאני היום. מי אתה שיש לך את הזכות להגיד שאני פותחת רגליים בשביל לקבל כסף?"

סאם מואתי

עבור סאם מואתי, המשימה היום-יומית היא לייצר ללקוחות שלה אירועים מהאגדות: "אנשים באים לפה ופשוט מפרקים ארגזים של כסף, מי ששופך יותר, נראה שנהנה יותר. אני מגשימה חלומות של אנשים, היה אחד בשבוע שעבר שרצה לסגור את הבורג' ח'ליפה ולעשות לבת זוג שלו הצעת נישואים, אין פה גבול לכסף ולעושר", אמרה.

מואתי למדה בישול, הפכה לשפית פרטית, אך כשמגפת הקורונה גרמה לפגיעה בעסקים, היא החליטה לקחת סיכון ולטוס לדובאי: "בן אדם רצה שאני אכנס כשותפה במסעדה כשרה, ראינו שהיא סגורה ושהוא חייב כמעט חצי מיליון שקל, הבנתי שרוצים לעקוץ אותי. לא ידעתי מילה באנגלית ואתה לא מבין שבחודש מרץ בדובאי אין לך סיכוי למצוא דירה או מלון, כי זה שיא העונה. אז אתה גם ישן באוטו כמה ימים, כי אין לך איפה לגור", סיפרה.

למה נשארת?
"רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת. כל החיים שלי עצרתי לפני הכישלון, פה אמרתי שעכשיו זה המבחן שלי, גם אם אני נכשלת, לפחות ניסיתי. עשיתי משלוחים, אוכל לשבת, בלונים, אופנועי ים, לא היה גבול למה שאני מוכנה לעשות בשביל להצליח. השנה הראשונה פה היא הכי קשה שיכולה להיות, רק כשאתה עובר את השנה הראשונה, אתה יכול לעבור הכל".

>> לצפייה בפרק המלא ב+12

העובדה שמדובר במדינה דיקטטורית לא מדירה שינה מעיניהן של הישראליות: "אין פה גניבות, פריצות או הפגנות, מדינה דיקטטורית לפי הספר, את לא יכולה לזרוק בדל סיגריה על הרצפה", אמרה מואתי וכהן הוסיפה: "אני חושבת שזה מדהים, הם הורידו את כל הגועל נפש באנושות. מה אכפת לי אם זו דיקטטורה או דמוקרטיה?".

בין האתגרים איתם הן נאלצות להתמודד, ניתן למנות את הפניות מצד הגברים העשירים שמרגישים שהן מוצר לכל דבר: "לפעמים אנשים רוצים לקנות דירה והם מתחילים איתך או שואלים 'כמה את לוקחת?', הם באמת בטוחים שלכל בן אדם יש מחיר", שיתפה כהן. מואתי תיארה התמודדות דומה: "היה לי פעם לקוח שהתקשר אליי ואמר 'אל תשחקי אותה, הכסף לא מתיירות, מי ה'שוגר דדי' שלך?'. זה פגע בכבוד שלי, אני עבדתי מאוד קשה כדי להגיע לאן שאני היום, מי אתה שיש לך את הזכות להגיד שאני פותחת רגליים בשביל לקבל כסף?".

בנה הבכור של גלידאי היה בין הילדים הישראלים הראשונים שנולדו על אדמת איחוד האמירויות. כשהיא בהיריון עם ילד נוסף, היא לא רואה חזרה לישראל בזמן הקרוב: "אנחנו הולכים לגדל את המשפחה פה, רמת החיים שאנחנו יכולים לאפשר לעצמנו פה, בית ליד הים, שתי מטפלות, נהג פרטי, לא היינו יכולים לאפשר לעצמנו בארץ.זה לא בר השוואה".

למרות תחושת הנוחות, 7 באוקטובר שינה מעט את התפיסה: "זה השפיע עליי מאוד חזק נפשית, גם מבחינת אנשים שעבדנו איתם פה", סיפרה גלידאי ושיתפה בעסקה אחת שלטענתה נפלה בגלל היותה ישראלית: "רצינו לקנות דירה וכבר סגרנו את כל התנאים, אבל בשביל לסגור את צריכה לשלוח את הדרכון. פתאום הבן אדם נעלם לנו, הפסיק לענות, התחיל לסנן". מואתי עברה חוויה דומה: "פגשתי את זה באינסטגרם מספקים או אנשים שאני עובדת איתם, שכשהייתי רואה אותם היו מחבקים אותי ובאינסטגרם היו מעלים "Free Palestine" ושאנחנו רוצחים".

המלחמה פגשה את כהן במקום הכי אישי שיש, כשאחיה אוריאל נפל בקרב בעזה בדצמבר 2023. במהלך השבעה, כהן נאלצה להתמודד עם השאלה אם תחזור לארץ אחרי האסון המשפחתי, אך החליטה אחרת: "אם אני עכשיו מפסיקה הכל וחוזרת, אני לא אהיה מאושרת, אין לי סיכוי לצאת מהלופ הזה. הבנתי שהסיכוי היחיד זה להפוך את ההורים לגאים ולפחות שלא יהיו להם דאגות של כסף ודברים חומריים".

עם כל ההבטחות שמביאה איתה דובאי, הקשיים איתם צריכים להתמודד הופכים את הצעד ללא פשוט: "אם מישהו רוצה לעבור לפה, הוא חייב לדעת שיש לו חוסן נפשי. אם מגיעים לפה בלי איזשהו גב או ידע, את תרגישי שדובאי רומסת אותך. את כל פעם כאילו צריכה לרוץ, את לא יכולה לעצור, אם את לא יודעת לאזן את זה, את יכולה לאבד את עצמך", טענה גלידאי.

מואתי מרגישה את זה על בשרה: "המקום שאני נמצאת בו היום שואב ממני כל כך הרבה אנרגיות וזמן, שאני לא עוצרת להרגיש שום דבר. הרגע היחיד במהלך היום שאני באמת מרגישה, זה כשאני נכנסת הביתה בסוף יום ואין אף אחד. אין פה נשמה, כל פעם שאני באה לארץ אני לוקחת את הנשמה שלי בשדה וכשאני חוזרת, אני מפקידה אותה ונוסעת בלעדיה".

את מתכננת לחזור לארץ?
"עוד מעט אני אחזור. העסק ימשיך לעבוד, אני אמשיך להיות על הקו, אבל אני מאמינה שבקרוב אני אחזור לארץ, צריך להתחתן, להביא לעולם ילדים. אנשים אומרים שדובאי זו ארצות הברית החדשה, אבל בתור אחת שגרה פה, אני חושבת שזו תחנת מעבר לנפש שלך".

מבצע "שאגת הארי", במהלכו גם איחוד האמירויות ספגה ירי איראני, תפס את מואתי וכהן בזמן שביקרו את משפחתן בישראל. בעוד שהן היו תקועות בארץ כחודש, גלידאי נשארה בדובאי והביאה לעולם את בנה השני, לביא: "הלידה הייתה ניתוח קיסרי חירום, תכננתי שאמא שלי תבוא ובדיוק התחילה המלחמה, אז נוצר מצב שילדתי רק עם יעקב בעלי. לא חשבנו שזה יגיע לדובאי ולא ידענו מה יהיה המצב פה, לא היה פשוט בכלל", אמרה.

תארי את החיים בדובאי בצל האזעקות.
"בהתחלה היה שוק טוטלי, במשך שבועיים אף אחד לא הבין מה קורה, מבחינה נפשית זה היה טראומטי אפילו. פתאום אמרנו לעצמנו 'מה קורה פה?', זה הלחיץ אותנו, היו ישראלים שעזבו לתקופה. אחרי שבועיים בערך הם תפקדו מאוד יפה וחזרו לשגרה מאוד מהר. אחרי שראינו איך הם מתנהלים, הבנו שאנחנו במקום טוב, זה יצר ביטחון במקום ובממשל, רואים את עצמנו פה לעוד שנים קדימה".