איראנים ל-N12: "הפכנו למובטלים בגלל ניתוק האינטרנט, פצועים מחפשים לברוח מביה"ח בגלל המשטר"

מסך הברזל הדיגיטלי שהמשטר האיראני מוריד על אזרחיו לא מצליח להשתיק לגמרי את הקולות מבפנים. בעקבות חידוש החיבור לאינטרנט מעת לעת, שלושה אזרחים מאיראן - רזא מטהראן, סעידה ממשהד וסונא מטהראן, סיפרו היום (רביעי) ל-N12 בעדויות מצמררות, איך אזרחים הופכים למובטלים בן לילה, איך אמבולנסים מעוררים פחד ולא ביטחון, ואיך החיים עצמם הפכו לשדה מוקשים שמאיים להתפוצץ בכל רגע.

"רמת ההרג גרועה אפילו מהסיוטים הכי קשים שיכולנו לדמיין"

רזא, בן 36 מטהראן, מדבר בקול שבור על חרדה שהפכה לשגרת חיים, ועל תחושה שהמשטר חצה קו היסטורי. "פחד הוא עניין שאי אפשר להתכחש אליו בתנאים הנוכחיים", הוא אמר על היקף הדיכוי וההרג של אזרחים בידי המשטר הולך ומתברר. "אולי זו הפעם הראשונה בתולדות הרפובליקה האסלאמית, ואפילו בהשוואה להיסטוריה, שהיקף ההרג הזה חסר תקדים".

"נדמה לי שרק הנאצים בתקופת השואה רצחו כך אזרחים חפים מפשע שיצאו לרחוב רק כדי לדרוש חיים רגילים", טען רזא. "רמת ההרג ואופיו היו גרועים אפילו מהסיוטים הכי קשים שיכולנו לדמיין. בין ההרוגים נראים ילדים בני שש-שבע וגם קשישים. רובם צעירים רווקים, שגדלו עם אלפי תקוות וחלומות על ויצאו לרחוב רק כדי לדרוש חיים רגילים - והמשטר הרג אותם".

ועדיין, יש ניסיון להמשיך בחיים באיראן כרגיל?

"מי שחי באיראן יודע: אין יום אחד שהוא באמת רגיל. החיים כאן בשום אופן לא רגילים. אולי כלפי חוץ זה נראה רגיל, אבל אין-ספור משפחות מתאבלות על יקיריהן. כמעט לכל אחד יש חבר, קרוב או מכר, קרוב או רחוק שאיבד מישהו במעגל החיים שלו. אם לא במשפחה הקרובה, במעגל אחד החוצה יש מישהו שנהרג. רק בשבוע שעבר הייתי בהלוויה של אח של חבר שלי, בן 22, שנורה ונהרג בטהראן. הוא איבד את חייו למען החירות של איראן".

"פוטרתי מהעבודה בגלל ניתוק האינטרנט, הרבה אנשים הפכו למובטלים"

רזא תיאר מה קורה מתחת לפני השטח, כשנדמה כלפי חוץ שהחיים נמשכים כרגיל. "האינטרנט נותק, החנויות פתוחות וחיי היום-יום נמשכים לכאורה, אבל הם מלאים בבעיות ובמוקשים שבקרוב ייפלו על כולנו כמו צונאמי. הרבה אנשים הפכו למובטלים בגלל ניתוק האינטרנט. סביבי יש כמה חברים קרובים ורחוקים שאיבדו את מקום העבודה שלהם והוצאו לחופשה, וגם אני עצמי פוטרתי מהעבודה בגלל ניתוק האינטרנט", הוא המשיך בתסכול.

מה זה עושה לפרנסה ולמצב הכלכלי של האזרחים?

"הרבה אנשים נקלעו למצוקה כלכלית קשה, וזה מורגש בכל תחום. אין כסף בשוק. הקנייה והמכירה צנחו מאוד ובגלל ההחלטות הכלכליות של הממשלה, המצב צפוי להיות גרוע עוד יותר".

איפה המצב המורכב הזה עוד פוגש אותך ביום-יום?

"במקום שבו משטרה ואמבולנס אמורים להעניק תחושת ביטחון - הם דווקא מעוררים פחד וחשד. אי אפשר לסמוך עליהם. כשאתה רואה אותם, הפחד משתלט עליך ואתה צריך להתרחק מהם".

"אנשים שהגיעו לעבודה דרך קשרים מבצעים שפיכות דמים בשביל השלטון", אמר רזא בחוסר אונים. "רופאים שנשבעו להציל חיים דורכים על השבועה ומסכנים חיי אדם, ואפילו מאיימים על אחיות שלא יטפלו בפצועים".

המחאות כמעט נעלמו מהרחובות. זה אומר שהציבור ויתר או שמשהו רק ממתין להתפרץ?

"המחאות דעכו בגלל הדיכוי האלים, והשימוש באש חיה. אבל הן לא נעלמו - הן הפכו לאש מתחת לפני השטח. האנשים רק מחכים להזדמנות, להזדמנות הוגנת".

"הציבור כועס, אבל המשטר הדיקטטורי והאימה שנוצרה אחרי ההרג גורמים לכך שמעטים בלבד מעזים לצאת לרחוב - אלא אם כן קורה משהו חריג במיוחד", הוא הודה.

במסר לישראל, הוא אמר: "אם יש לכם אפשרות - תעזרו לנו להשתחרר מהעוול של שלטון האייתוללות. אנחנו לא יכולים להילחם בקליעים בידיים ריקות".

סעידה, סטודנטית בת 26 ממשהד, שעובדת בבית חולים כאחות, חושפת בריאיון ל-N12 מה היא רואה מקרוב בימים האחרונים. "אני רואה משפחות אבלות על ילדים שמתו אחרי שבועיים של מאבק על חייהם. רק היום דודה של אחד מהם הגיעה ורק כשהתקרבה, היא הבינה שזו הגופה של האחיין שלה".

"לראות מראות כאלה זה שובר", היא מודה. "אבל זה לא רק זה. בחודש וחצי-חודשיים האחרונים, מספר האנשים שמגיעים אליי ושואלים איפה נמצאת מחלקת הסיוע הסוציאלי עלה בצורה קיצונית. מתוך כל עשרה אנשים - שמונה שואלים: 'באיזו מחלקה זה הסיוע הסוציאלי?'".

"אנשים שנפצעו בהפגנות ומאושפזים אומרים: 'איך בורחים עכשיו מבית החולים?'"

סעידה מתארת גם את הקריסה הכלכלית שפוגשת את האזרחים דווקא ברגעי החולשה. "בבית חולים שאמור להיות ציבורי, עלות לילה אחד באשפוז, גם עם ביטוח, היא בין שניים לחמישה מיליון תומאן. הכול באמת בקריסה עם המצב הכלכלי, רואים אנשים שהצבע נעלם להם מהפנים, כולם עצובים".

ומה לגבי הפצועים בהפגנות?

"אנשים שנפצעו בהפגנות הגיעו לבית החולים רק שבוע או שבועיים אחרי הפציעה, רק כדי להוציא את הרסיסים מהגוף. ואז, אחרי שהם מאושפזים, הדבר היחיד שהם אומרים הוא 'איך בורחים עכשיו מבית החולים?'. שמעתי לחישות של מלווים שאומרים: 'איך מבריחים אותו עכשיו?'".

מה עומד מאחורי הרצון של הפצועים לברוח מבתי החולים?

"אנשי ביטחון (של המשטר) בלבוש אזרחי נמצאים בבתי החולים ומעבירים רשימות של שמות. הביאו אמבולנסים לבתי חולים בשתי ערים. לא נתנו לפצועים לרדת מהאמבולנסים. החזיקו אותם שם עד שמתו".

"כל רעש קטן הפך לאיום קיומי, זו קטסטרופה"

כשסעידה יוצאת לרחוב, הגוף שלה דרוך כמו באזור לחימה. הראש לא מפסיק לסרוק, הגב אף פעם לא רגוע, וכל רעש קטן הופך לאיום אפשרי. "אני כל הזמן מסתובבת אחורה. כל הזמן חושבת שאולי מישהו עוקב אחריי. כל רעש קטן, אופנוע, צליל ואני קופצת ממקומי", היא אומרת. "אני מסתכלת על הקירות, חושבת שזה קול של ירי, חושבת שזה אופנוע של כוחות מיוחדים".

"זו קטסטרופה לפחד אפילו מנשימה", היא מסכמת. "לשאול את עצמך: למה בכלל התעוררתי היום? למה אני חיה? למה לא מתתי באותם שני לילות כמו האחרים?".

"רכבים נבדקים, הטלפונים נבדקים, ועל כל מחאה קטנה - מגיבים באלימות הקשה ביותר"

סונא, בת 27 מטהראן, מתארת עיר פצועה של רחובות עם דם שעדיין לא נשטף, נעליים של ילדים שנשארו מאחור, ונוכחות כבדה של כוחות ביטחון שהופכת כל יציאה מהבית לכואבת. "אחרי מה שקרה, היציאה מהבית כבר לא רק מפחידה, היא כואבת. לראות דם שעדיין נשאר על האספלט, לראות נעליים ובגדים של ילדים שלא אמורים לחזור הביתה אף פעם, זה שובר לב".

"הנוכחות של כוחות הביטחון, המשטרה לפיזור הפגנות, כוחות הבסיג’ ומשמרות המהפכה - כל אלה הופכים את המראות האלו להרבה יותר קשים", מבהירה סונג. רכבים נבדקים, הטלפונים של אנשים נבדקים, ועל כל מחאה הכי קטנה מגיבים באלימות הקשה ביותר".

מאז מורגש שינוי כלשהו במצב?

"המצב עדיין לא השתנה. העסקים ברובם חצי סגורים, וברור שהעיר נמצאת במצב של אבל. החלק הכי מייסר בשבילי הוא תחושת הכישלון וחוסר התקווה העמוקים, שהופכים להיות חלק ממני. בשום מקום, ובאמת בשום מקום, אני לא מרגישה ביטחון, ואני תקועה במצב מתמשך של חרדה".

מה בעצם חנק את המחאה?

"דעיכת המחאות הייתה צפויה לחלוטין. ניתוק האינטרנט, קווי הטלפון הנייחים והניידים והודעות הטקסט למעשה לקח מהציבור כל אפשרות להתארגנות ולתקשורת. והרפובליקה האסלאמית היא לא אויב שאפשר להילחם בו על בסיס מזל או אימפולסיביות".

לדבריה, יש לכך גם מחיר נפשי כבד. "מעבר לזה שניתוק האינטרנט וההגבלות מסכנים את הפרנסה של חלק עצום מהציבור, עבור אנשים כמוני, שהמשפחה והקרובים להם היגרו, והאינטרנט הוא אמצעי הקשר היחיד איתם, מדובר בפגיעה נפשית קשה מאוד. בכל התקופה שבה האינטרנט היה מנותק, הייתי תחת מעקב רפואי בגלל התקפי חרדה שנבעו מסטרס", היא משתפת.

לסיום, מה המסר שחשוב לך להעביר?

"ברור שיש בי כעס כלפי הרפובליקה האסלאמית וכלפי עלי ח'אמנאי באופן אישי, וברור שאני מוכנה, גם במחיר חיי, לראות את הפלת המשטר הזה. כבר אין לנו שום דבר להפסיד. אבל יש הרבה דברים שעדיין אנחנו מוכנים להילחם עליהם, ואני חושבת שזה בדיוק הדבר שח'אמנאי צריך לפחד ממנו".