"מוות לדיקטטור": סטודנטים בריאיון בלעדי מהמחאות בלב טהראן

על רקע ההמתנה למתקפה אמריקנית אפשרית, פתיחת שנת הלימודים באיראן הביאה עימה גם חידוש של המחאות בתוך הקמפוסים ועימותים בין עם כוחות הבסיג'. בריאיון מיוחד ל-N12, שני סטודנטים מטהראן שמשתתפים בהפגנות סיפרו היום (ראשון) על ניסיונות הדיכוי והאיומים. "גורמי הנהלה באוניברסיטה נדהמו וחששו שבימים הבאים המחאות יסלימו", סיפר אחד מהם.

פויא, סטודנט באוניברסיטת שריף בטהראן, סיפר בריאיון בלעדי ל-N12 כי "אתמול היה היום הראשון של החזרה לאוניברסיטה אחרי המחאות בחודש הקודם. הרפובליקה האיסלאמית חשבה לתומה שבאמצעות אי פתיחת האוניברסיטה היא תוכל לכבות את האש שבוערת בנו, הסטודנטים, למחאה ולמהפכה".

לדברי פויא, "ברגע שנכנסו לקמפוס, הסתכלנו זה לזה בעיניים, גם חברים לאוניברסיטה וגם חברים לכיתה, כאילו אנחנו רוצים לומר זה לזה: לא הפסקנו באמצע, לא משאירים חצי עבודה. לכולנו היה כעס כבוש".

מה הייתה האווירה כשחזרתם לאוניברסיטה בפעם הראשונה אחרי גל המחאות?
"כולם חיפשו את החברים שלנו שנהרגו, החוסר של רבים מורגש. העצב הזה הפך לכעס משותף שמשך אותנו אל מרכז הקמפוס. במבטים שלנו זה אל זה הייתה קריאה לצאת להפגין".

ואז הזעם הזה התפרץ בפועל ברחבת האוניברסיטה?
"כשהגענו לרחבת האוניברסיטה, קול הקריאות התגבר: 'חירות, חירות, חירות'. גורמי הנהלת האוניברסיטה נדהמו. הם לא חשבו שנתחיל שוב כבר ביום הראשון וחששו שבימים הבאים המחאות יסלימו".

"אנשי בסיג' התייצבו מולנו, איימו והפחידו אותנו"

איך הגיבו כוחות הדיכוי האיראניים?
"נכנסו אנשי בסיג' וסטודנטים תומכי משטר, התייצבו מולנו והחלו לאיים עלינו ולהפחיד אותנו. אבל אנחנו קראנו חזק ויותר. החברים שלנו קראו 'יחי השאה' והבסיג' צעקו: 'היידר, היידר' (כינוי לאימאם עלי), אותה סיסמה שמופצת כסימן מוסכם לשיעים כדי להרוג ולטבוח בנו. קראנו: 'אנחנו בעלי הארץ, הסתלק מכאן, ח'אמנאי'. פתאום אנשי הבסיג' תקפו אותנו, התעמתו איתנו וניסו לדכא אותנו, אבל הפעם עמדנו מולם.

"מפקד הבסיג' באוניברסיטה אמר לנו: 'לכו לחפש את הגופות של החברים שלכם בכאהריזכ'. אבל אנחנו לא נסוגנו והוצאנו את המחאה לרחוב. לכל מי ששומע את קולנו, אני רוצה לומר: אין לנו דרך אחרת מלבד ניצחון. לא נאפשר שאנשי הדת יגזלו מאיתנו את המולדת. מהקהילה הבין-לאומית אני מבקש – עמדו לצד המאבק שלנו לחירות".

"המחאה תימשך, מספר ההרוגים גדול מדי"

ביום שבו המשטר קיווה להחזיר את השקט לאוניברסיטאות, הסטודנטים חזרו – אבל עם זיכרון של חברים שנהרגו וכעס שלא שכך. ברחבת הקמפוס, המתח התפרץ מחדש. ארמיטא, סטודנטית באוניברסיטת אמיר כביר בטהראן, תיארה בריאיון ל-N12 את הרגעים שבהם המחאה התעוררה שוב.

"אתמול היה היום הראשון לחזרה לאוניברסיטה מאז תחילת 'מהפכת האריה והשמש' (המחאות נגד המשטר)", אמרה ארמיטא. "תכננו בערך 10 ימים מראש לקיים שביתת ישיבה בתוך האוניברסיטה. מסביבות 13:00 בצוהריים, הקהל החל להתגבש בהדרגה".

קחי אותי למה שקרה עם תחילת חידוש המחאה.
"אנשי האבטחה והבסיג' הסטודנטיאלי היו גם בשטח, פזורים. רוב הקריאות היו: 'מוות לדיקטטור', 'יחי השאה', 'מוות לשחיתות', 'חירות, חירות', 'זה המסר האחרון – המטרה היא כל המשטר' ו'זו שנת הדמים, סייד עלי (ח'אמנאי) ייפול'".

ואיך זה התפתח?
"ראינו כ-50 סטודנטים ששייכים לבסיג', מתקבצים. הם צעקו מצד אחד 'היידר, היידר' ואנחנו ענינו להם בקריאות גנאי. כמה מהסטודנטים נעצרו ליד השערים. בתוך מתחם האוניברסיטה היה עמוס מאוד".

את רואה מצב שבו המחאות מתפשטות מחדש?
"לגבי הציבור הרחב, אני לא יכולה לומר. אבל לגבי האוניברסיטאות, אני בטוחה שהמחאה תימשך. מספר הסטודנטים שנהרגו גדול מדי מכדי שהאוניברסיטאות יוכלו לשתוק".

ארמיטא תיארה דור שמסרב להיכנע לפחד ורואה בעצמו אחראי להמשך המאבק. "הפחד תמיד קיים, אבל אנחנו מדברים על אחריות חברתית של סטודנטים ושל האוניברסיטה", היא הדגישה. "אי אפשר להתחמק מאחריות רק בגלל פחד".

כשהעולם כולו ממתין במתח לראות אם ומתי תתרחש תקיפה, הסטודנטים בטהראן מקווים שהיא תתרחש בהקדם האפשרי. "אנחנו רוצים שהתקיפה תקרה כמה שיותר מהר, אבל בצורה כזו שאחריה כבר לא תהיה לרפובליקה האיסלאמית קיום, כדי שלא תוכל לנקום את ההפסד שלה במלחמה שוב בנו, במיוחד בצעירים שהיא מוציאה להורג", סיכמה ארמיטא. "ככל שהתקיפה מתעכבת, כך נראה שיותר אנשים חפים מפשע באיראן ובעולם מאבדים את חייהם".