אפילו הפלסטינים יכולים לקוות לנפילת המשטר האיראני

"החנק הזה, שנצבר במשך שנים, הפך לזעקה", סיפר השבוע סג'אד, תושב מהד שבאיראן, ל-N12, על גל המחאות ששוטף את מדינתו בשבועיים האחרונים. "אין דבר שמפחיד אותי יותר מהחיים בצל משטר האייתוללות – אנחנו כבר לא מפחדים משום דבר אחר". הוא ועוד המונים יצאו לרחובות כדי לאותת שהגיעו מים עד נפש: "מבחינתי האחריות היא מהמנהיג הדיקטטור ועד לאחרון השוטרים שמדכאים אותנו ברחובות".

קולו האמיץ של סג'אד מסמל במידת-מה את קולו של דור ששואף להתנער מהגוורדיה הוותיקה, המסואבת והמנותקת שמנהלת את הרפובליקה האיסלאמית. מאות אלפים, אם לא יותר, יצאו לרחובות ביותר ממאתיים מוקדים כדי למחות. עשרות כבר שילמו על כך בחייהם ועוד יותר מאלף נעצרו. בישראל עוקבים בדריכות ומנסים להעריך את הסיכויים שהמשטר מחשב את קיצו לאחור – ניחושים שסוחפים את האזור כולו.

"הדבר היחיד שנותן לי אומץ וגורם לי לצאת לרחוב הוא התחושה שהחיים שלי מתבזבזים, ושמצבי מחמיר בכל רגע נוסף תחת השלטון הזה", הודה אמיר, סטודנט מטהראן. "השלטון תמיד עונה גם על הקול הקטן ביותר באגרוף ברזל, ולא משנה כמה שקטה המחאה".

"איראן פעלה בעשור וחצי-שניים האחרונים ליצור הגמוניה שלה במזרח התיכון – גם פוליטית, גם צבאית וגם דתית – והיא נכשלה", קובע ד"ר שאול ינאי, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית ומרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. "רוב הציבור האיראני היום שואל את עצמו: השקענו סכומים אדירים כאלה, שחסרים לנו כאן, הזנחנו את המדינה שלנו, ומה קיבלנו בסוף? כלום ושום דבר".

"המאבק הבין-גושי לא הולך להשתנות אם ייפול המשטר באיראן", מסבירה הלית בראל, מנהלת לשעבר במטה לביטחון לאומי (המל"ל) וחברת פורום דבורה. "יכול להיות שרוסיה וסין יפסידו חבר בברית שלהן, אבל מעבר לזה, זה לא יסיג אותן מעמדותיהן". ובזהירות המתבקשת היא מעריכה: "ממש אי אפשר לקחת את זה כמובן מאליו שאנחנו נראה את הגרעין נעלם (אם המשטר נופל – י"כ). זה פרויקט לאומי של עשרות שנים שהושקעו בו כמויות כסף לא שפויות על חשבון החברה האיראנית".

באיראן "עושים שריר" – ומודים: "זה מצב הישרדותי"

השבוע פורסם ב"מהדורה המרכזית" כי גורמים במערכת הביטחון ובקהיליית המודיעין אמרו לדרג המדיני כי "בנקודת הזמן הנוכחית יש סבירות נמוכה שהמהומות הפנימיות באיראן – על היקפן ועוצמתן – יפילו את המשטר".

לפי אחת ההערכות בישראל, הבסיג', כוח הביטחון שמסייע באכיפת החוק וכפוף למשמרות המהפכה, מצליח לדכא את המחאות ושומר על נאמנות לשלטון. ובכל זאת קיים החשש שזה ישתנה במהירות, ייתכן שבעקבות "מיסקלקולציה" – מהלך שינבע מחישוב מוטעה ויוביל לעימות צבאי נוסף, חצי שנה אחרי מבצע "עם כלביא". בינתיים כלי תקשורת המקושרים להנהגה מאשימים את ישראל וארה"ב בתדלוק המחאה – וממעיטים בהצלחתה: "פרויקט הכאוס לא המריא, העם דחה את הבובות הישראליות והאמריקניות".

במקביל למחאה, המשטר עושה שרירים: רק השבוע דווח על תרגילים בטילים בליסטיים ובמערכות הגנה אווירית שבוצעו בידי משמרות המהפכה בשורה של ערים. לפי ההערכות, התרגילים הללו נועדו גם "לעשות שריר" כלפי ישראל – אך גם להרתיע. גורמים באיראן מודאגים מאפשרות של תקיפה ישראלית או אמריקנית שתנצל את עיתוי המחאות.

הרחק מהמיקרופונים, חלק מהבכירים במדינה מודים בחומרת המצב: לפי הניו יורק טיימס, שר החוץ האיראני ונכבדים אחרים טענו שהמדינה נכנסה ל"מצב הישרדותי" בשל ההפגנות. בטיימס הבריטי אף נטען כי המנהיג העליון עלי ח'אמנאי בן ה-86 שוקל לברוח לרוסיה אם יסלימו המחאות – וכבר הכין לו ולמשפחתו את נתיב היציאה.

"אם יוסר האיום, החזון הזה עשוי להתגשם"

מה עשוי לקרות במזרח התיכון ולא קורה היום רק בגלל המשטר הנוכחי באיראן?
ד"ר ינאי: "אחד מהמכשולים הגדולים ביותר להסדרים אזוריים, או ל'אירופה החדשה' – התוכנית של מוחמד בן סלמאן ליצור מרחב כלכלי ותרבותי יציב בין מרוקו לעומאן – הוא איראן. כל עוד הרפובליקה האיסלאמית מציבה איום ביטחוני מיידי, ההשקעות הן לא בתחום הכלכלה וההייטק והתעשייה והמסחר והחקלאות, אלא מאות מיליארדי דולרים בכיוון הביטחוני. אם האיום האיראני יוסר ואיראן תהיה חלק מהמרחב הזה, אנחנו יכולים ליצור פה את החזון האזורי שקיבל אישור בוועידת ריאד בנובמבר 2024. זו תהיה מציאות שמתמקדת בשיקום הריסותיה של המלחמה הקרה בסודאן ובתימן, בעיראק ובלבנון, בעזה ובסוריה ובלוב, בתוניס ובמקומות נוספים. מוחמד בן סלמאן בחזון שלו דיבר על כך – הוא גם הוסיף, 'אנחנו רוצים לשלוח יד גם לאיראן, שתהיה חלק מזה'".

כשהוא מתבקש להעריך מה יקרה לאימפריה האזורית אם יתחלף השלטון, ד"ר ינאי משיב: "כל משטר אחר יצטרך להשקיע את העשור או שני העשורים הבאים בשיקום פנימי של איראן. תהיה להם הרבה מאוד עבודה, והם יצטרכו השקעות מסיביות ממדינות ערביות ומערביות. האסטרטגיה שלהם תהיה הפוכה ב-180 מעלות מהנוכחית והשאיפות שלהם להגמוניה יידחו להרבה-מאוד שנים קדימה: אם כך יקרה, הדור הקרוב באיראן יהיה עסוק יותר בענייני הפנים מאשר בניסיון להשיג הגמוניה אזורית, במיוחד מכיוון שהם נכשלו בניסיון הנוכחי".

והוא מפנה זרקור בוהק למלחמה עם ישראל בחודש יוני, מבצע "עם כלביא": "ביוני 2025 חטפה איראן את המכה שלה מישראל, וגם קצת מארצות הברית. המעצמה האיראנית, הדומיננטיות שלה, התמוטטה. הפרוקסים שלה חטפו מכה קשה, אפילו בעיראק. אז האיום הוסר. המלחמה הקרה הזו הסתיימה למעשה בתבוסה איראנית".

"נמאס להן מהחתרנות האיראנית"

כשינאי נדרש ליחס של מדינת המפרץ כלפי איראן, הוא נעזר בביטוי ערבי נפוץ: "ל'סאבר אל-חדוד' יש שתי משמעויות – גבולות של סובלנות וגבול לסבלנות. לפי המשמעות הראשונה, המטרה של מדינות המפרץ היא ליצור גבולות של סבלנות, בלי חתרנות, מעורבות, התערבות, שיתוף פעולה כלכלי. אבל כאשר איראן חותרת במשך עשורים תחת המשטרים בבחרין, באיחוד האמירויות ובעיקר בערב הסעודית, נכנסת המשמעות השנייה – במילים פשוטות, נמאס להן".

"נמאס למפרציות מהחתרנות האיראנית המתמדת ומערעור היציבות שלהן באופן ישיר. הן רוצות שאיראן תהיה מדינה די דומה למה שהייתה בתקופת השאה – אז משני עברי המפרץ היו בעלי הברית של ארצות הברית, ולכן הם שיתפו פעולה בשורה ארוכה מאוד של נושאי כלכלה, ביטחון, מדיניות. זה היה המודל הרצוי עבורן. איראן המהפכנית, לעמת זאת, חייבה את המדינות האלה להשקיע בביטחון – ואתה אפילו לא מדמיין כמה כסף, מה שהם לא השקיעו אף פעם – ולבנות צבאות ענק. זה גרם להרבה מאוד בעיות כלכליות גם במדינות האלה, ויותר מכך, להיכנס למלחמה קרה עם איראן – עד שהיא חטפה את התבוסה הזו".

לכאורה נקודת המפנה שאנחנו באים לבחון התרחשה כבר, אלא שינאי מוסיף שחרף התבוסה האחרונה – נפילה מוחלטת של משטר האייתוללות נחוצה בכל זאת. "מדינות במפרץ מסתכלות דור ואפילו שניים קדימה. המשטרים קיימים מהמאה ה-18 במפרץ – הסעודי, הבחריני, הקטארי, האמירותי, הכוויתי – ולכן יש להן פרספקטיבה של דורות. הן לא מסתכלות במה שקרה עכשיו: הן יודעות שאיראן יכולה להתחזק בהמשך".

כשהשיעה לא תהיה עוד איום ביטחוני

בהקשר דתי, שחוצה את המפרץ הפרסי ומורגש ברחבי המזרח התיכון, ינאי מדגיש: "האיום השיעי נוכח כל העת, כי הוא עמוק הרבה יותר מכל איום לאומי או ביטחוני או כלכלי. המהפכה האיסלאמית (ב-1979) הייתה גם מהפכה תיאולוגית שיעית: היא העניקה לאייתוללות בפעם הראשונה סמכויות פוליטיות שהיו שמורות בעבר לאימאמים. ההערכה היא ש'ביום שאחרי' תהיה חזרה למדרסות ולמסגדים, לצד הימנעות מפוליטיקה ארצית ואזורית, כך שהשיעה האיראנית לא תהיה עוד איום ביטחוני אלא תתמקד בהיבטים של המחלוקת התיאולוגית".

בתקופת הסכמי אברהם דובר רבות על ההתקרבות בין ישראל למדינות המפרץ על רקע האויב המשותף האיראני. יכול להיות שברגע שהאויב המשותף הזה נעלם מהמפה, לסעודים ולאמירותים יהיה איזשהו אינטרס להתרחק מישראל?
"זה נכון חלקית, ונכון לעכשיו", משיב ינאי. "למה? כי כשהאיום האיראני היה נוכח מאוד, הסעודים ומדינות המפרץ אמרו לפלסטינים, 'כרגע יש עלינו איום קיומי. במשך עשרות שנים תמכנו בכם בכלכלה ובביטחון וייצגנו אתכם, תמכנו בכל דבר שרציתם. היום האיום הקיומי עלינו מצריך יציבות, כולל עם ישראל וכולל איתכם – לכן, אנא, ותרו'. הרבה מאוד מהדברים שהפלסטינים דרשו – כמו זכות השיבה ושליטה מלאה במזרח ירושלים ופירוק ההתנחלויות – נדחקו לשוליים. באופן פרדוקסלי, הם אומרים כיום בכל מקום שהעובדה שישראל הסירה מעליהם את האיום המיידי האיראני מאפשרת להם לחזור ולדרוש להיות יותר בצד הפלסטיני, בדרישות המקסימליסטיות שלהם, לא המינימליסטיות".

"איראן בלי סנקציות יכולה להיות מובילה עולמית"

במבט כלכלי יותר צופה ינאי אפשרויות ייחודיות: "שינוי משטר, אם יהיה, ועליית משטר נוח יותר שמתעסק בענייני איראן ורוצה נורמליזציה אזורית ולא ביצוא מהפכה דתית ובהתערבות במדינות ערביות אחרות – עבורן זה יהיה התרומה הגדולה מכול לביטחון הלאומי", הוא משער. "אז זה יכול להיות פתח גם לבדוק מחדש שיתופי פעולה כלכליים, גם בתחום האנרגיה".

וד"ר עמית מור מאוניברסיטת רייכמן, מנכ"ל חברת אקו אנרג'י לייעוץ כלכלי-אסטרטגי, מפרט: "משטר איראני נאור יכול באמת לנצל את המשאבים של המדינה הזאת עד הסוף – מינרלים, נפט, גז, מתכות נדירות, פיתוחים טכנולוגיים. יש שם 'האבים' פנטסטיים של סטארטאפים בתחומים שונים. יש לה יכולת לשווק את הנכסים שלה, שהם בעיקר ההון האנושי מחד גיסא והמינרלים מאידך גיסא – בפיתוח נכון, היא יכולה לתעל אותם לשרת את העולם: כוח האדם הטכנולוגי שלה יופנה לפיתוח טכנולוגיות של אנרגיה, של מים, של סביבה, בנושאים שיש להם יתרון יחסי ושיש בהם מצוקות, ובכך היא יכולה לתרום לכלכלה העולמית".

כיום איראן מפיקה כ-4 מיליון חביות נפט ביום, כ-5% מסך התפוקה העולמית. אך עתודות הנפט שלה הן מהגדולות בעולם ויכולת הפקת הנפט במדינה נפגעו נואשות בשנים האחרונות, בעיקר בעקבות הסנקציות, וכיום באיראן אפילו מייבאים נפט גולמי ממדינות אחרות. במצב שבו איראן מתייצבת סביב שלטון אחר שמצליח גם לחדש את הפקת הנפט, איך יורגש השינוי? "איראן ללא סנקציות יכולה להפוך שוב למובילה עולמית", משיב ד"ר מור. "על פי התחזית האחרונה של סוכנות האנרגיה הבין-לאומית מנובמבר, הביקושים לנפט בעולם צפויים לגדול עד 2050 – וזאת בניגוד לתחזיות קודמות, שדיברו על כך שהשיא יגיע כבר בשנות ה-20 או ה-30".

"איראן שלפני מלחמת איראן–עיראק הפיקה 6 מיליון חביות נפט ליום. חלק ניכר ממערך הפקת הנפט שלה נהרס אחרי המלחמה, ומאז היא לא חזרה לרמה הזו", הוא מזכיר. "אם תצליח לחדש זאת ולהגדיל את התפוקה, זה ודאי יתרום רבות לכלכלה המקומית שלה. ככל שההיצע גדל, כך גם הלחץ על המחירים כלפי מטה יורגש".

האם הטלטלה תורגש בשוקי הגז והנפט?

על אף האפשרויות הטמונות בהפיכה אפשרית, לד"ר מור יש אזהרה למי שממהר להמר על צניחת מחירים עולמית חדה בעקבות חילופי שלטון באיראן. "לגבי שוק האנרגיה העולמי, אין ספק שהגדלת התפוקה של איראן תביא להגדלת ההיצע בשווקים, ולמיתון בעליית המחירים העולמית, לא לירידה. זה לא יוביל לעיכוב במעבר לאנרגיות מתחדשות, כי הנפט בעיקר מיועד לתחבורה. ולכן גם התרומה של איראן להגדלת היצע הנפט לא תוביל לירידה דרסטית במחירים".

על אף זאת, ד"ר מור משרטט הבדל שעשוי להיות מורגש ברמה הגלובלית: "אפשר לומר שאיראן, עם שלטון מתון, יכולה לפתח גם את יצוא הגז הטבעי שלה, דבר שהיום כמעט שאינו קיים, בשוליים. היא יכולה ללכת בעקבותיה של קטאר – היא חולשת על שדה הגז המשותף עם קטאר, הגדול ביותר בעולם, ויש לה רזרבות הגז מספר 2 בעולם, אחרי רוסיה. לכן היא יכולה להפוך להיות יצואנית גז נוזלי משמעותית בעולם".

"לסין איראן חשובה מאוד-מאוד, היא מתעניינת מאוד במאגרי האנרגיה שלה, ולכן יש ביניהן היחסים הללו", מדגישה בראל. "אם עולה משטר, אפילו אם הוא לא משטר פרו-מערבי, אבל יבין את האינטרסים, אז התלות האיראנית ברוסיה ובסין תפחת ולכן בוודאי שזה מחליש גם אותן. אני חושבת שהרוסים לא מאוד ייפגעו, אם כי יש דברים בסיסיים שהם נשענו עליהם ושאבו מהאיראנים, בעיקר בנושא הכטב"מים וחלק מפיתוחי הנשק המינוריים".

לוותר על הפצצה? "לא כל כך מהר"

מעבר לכל גז, נפט או משאב, ומעל לכל ציר סיני-פרסי, אין ישראלי שלא תוהה מה יעלה בגורל היכולות הצבאיות האיראניות – ובראשן החתירה לנשק גרעיני. "נכון שיש המון-המון אנשים שרואים את זה כהשקעה מיותרת. מצד שני, אין ספק שזה גם סמל לאנשים אחרים", מסבירה בראל. "לכן התרחיש הסביר הוא התקדמות איטית לכיוון של ויתור על תוכנית הגרעין – מהלך איטי והדרגתי, שבו כנראה שהדבר האחרון שיוותרו עליו הוא הזכות העקרונית הרשמית המוצהרת לפתח ולהעשיר אנרגיה גרעינית".

"זה יהיה אותו דבר בנושא הטילים, 'למה לנו לא יהיה מותר להחזיק בטילים? איך זה שלמדינות אחרות מותר?'", מציינת בראל. "אלה סמלי ריבונות וסמלים של תוכניות שהיו באמת מרכזיות מאוד-מאוד בתפיסת הביטחון האיראנית, באסטרטגיה האיראנית. ולכן לא בטוח שהוויתור הרשמי עליהם יגיע כל כך מהר".

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv