מדורו על הכוונת: מה באמת עומד מאחורי הלחץ האמריקני על ונצואלה

ארצות הברית תקפה לראשונה לפנות בוקר (שבת) שורת יעדים בבירת ונצואלה, כחלק מהלחץ שמפעיל הממשל האמריקני על משטרו של ניקולס מדורו. לפי הודעתו של טראמפ מדורו נלכד והוטס לארצות הברית. עוד מוקדם להעריך אם משטרו של הרודן מקראקס ייפול בעקבות המבצע האמריקני, אך סקירה של ההיסטוריה בין המדינות יכולה לעזור להבין – מה עומד מאחורי המבצע הדרמטי בוונצואלה.

בפרק של "אחד ביום" ניסינו להבין, יחד עם פרופ' ליאו קורי נשיא האוניברסיטה הפתוחה, מה באמת עומד מאחורי העימות בין דונלד טראמפ למדורו: הנפט, ההגירה, "ציר הרשע הקטן" באמריקה הלטינית – והמשטר שמחזיק מעמד בוונצואלה כבר יותר מעשור.

כדי להבין איך ונצואלה הפכה שוב לזירה שבה וושינגטון מאותתת על עימות, צריך לחזור אחורה – הרבה לפני התקיפות של הבוקר. ונצואלה של אמצע המאה ה-20 הייתה מדינה עשירה, דמוקרטית ומתפקדת, עם מערכת חינוך מפותחת ותשתיות – ובעיקר עם עתודות נפט מהגדולות בעולם.

פרופ' ליאו קורי, נשיא האוניברסיטה הפתוחה שגדל והתחנך בוונצואלה, מתאר מדינה ש"אין דומה לה": יופי טבעי חריג, תרבות עשירה, וחברה שנהנתה מעושר אדיר. "שלוש מאות מיליארד חביות נפט יש שם", הוא מסביר, "יותר מערב הסעודית, ויותר מאיראן, איחוד האמירויות וקטאר יחד". הנפט, לדבריו, היה הבסיס לשגשוג – אך גם הזרע למשבר שבא אחר כך.

נקודת המפנה הגיעה עם עלייתו של הוגו צ'אבס לשלטון ב-1998. צ’אבס הביא איתו אידיאולוגיה סוציאליסטית, אך גם קו אוטוריטרי שהלך והחריף עם השנים. קורי מדגיש שההתדרדרות לא החלה ביום אחד, אך תחת צ'אבס, וביתר שאת אחרי ניסיון ההפיכה הכושל ב-2002 – המשטר החל להשתלט בהדרגה על מוקדי הכוח: הצבא, בתי המשפט והתקשורת. במקביל, מחירי הנפט זינקו, וצ’אבס ניצל את ההכנסות העצומות כדי לבסס את שלטונו ולהרחיב את השפעתו באזור.

אחרי מותו של צ’אבס ב-2013, ירש אותו סגנו ניקולס מדורו. מדורו העמיק את הדפוסים של קודמו: ניטרול האופוזיציה, פגיעה במנגנונים דמוקרטיים והישענות כבדה על הצבא. "זה משטר שמיטיב עם הרבה מאוד אנשים שיעשו הכול כדי לשמר אותו", אומר קורי ומדגיש – בראשם הצבא, שנהנה מהשפעה, כסף וגישה למשאבים.

המחיר שמשלמת החברה הוונצואלית עצום. סקירה קצרה של נתוני ההגירה מלמדת ששמונה מיליון אזרחים, כשליש מהאוכלוסייה, עזבו את המדינה בשנים האחרונות. חלקם גלו ברגל דרך קולומביה והג'ונגלים של פנמה, וחלקם הגיעו גם לארצות הברית. ההגירה הזו, מסביר קורי, היא אחד המנועים החריפים ביותר של הקריסה: מדינה שהייתה יעד למהגרים הפכה למקור של פליטים.

וכאן נכנס לתמונה דונלד טראמפ. בתחילת הדרך, הממשל האמריקני מסגר את העימות מול ונצואלה דרך המאבק ב"נרקו-טרוריזם" – האשמות על מעורבות של המשטר והצבא בסחר בסמים. אך קורי מטיל ספק בכך שזה לב הסיפור. "אין הברחת סמים ישירה מוונצואלה לארצות הברית בהיקפים שמצדיקים מהלך צבאי כזה", הוא אומר, ומסביר שהסמים הם חלק מתמונה רחבה יותר.

לדבריו, מוקד העניין של טראמפ הוא הנפט – והשליטה בו. רק לפני שלושה שבועות התבטא הנשיא האמריקני בעניין ואמר ש"על ונצואלה להשיב לארצות הברית את הנפט שגנבה מארצות הברית". אמירה שקורי מגדיר כעיוות היסטורי. הוא מזכיר שהלאמת תעשיית הנפט בוונצואלה ב-1976 נעשתה בהסכמה, עם פיצויים לחברות הזרות, ולא כגניבה. ובכל זאת, בעיני הממשל האמריקני, העובדה שנפט ונצואלי זורם גם ליעדים כמו סין, רוסיה ואיראן היא קו אדום.

כאן מתחברת התמונה הרחבה יותר: ונצואלה כחלק ממה שקורי מכנה "ציר הרשע הקטן" – ונצואלה, קובה וניקרגואה – מאתגרת את ההשפעה האמריקנית באמריקה הלטינית. טראמפ למעשה מאמץ גישה שמזכירה את דוקטרינת מונרו בגרסה עדכנית: אמריקה הלטינית כאזור השפעה אמריקני מובהק, שבו מעורבות של יריבות כמו סין ואיראן נתפסת כאיום אסטרטגי.

אלא שגם כאן אין תשובות פשוטות. אחת השאלות שנשאלות היא האם מהלך אמריקני באמת יכול להפיל את משטר מדורו. קורי סקפטי: "אתה לא תוציא את מדורו מהשלטון בלי הצבא", הוא אומר, ומוסיף שהצבא עצמו נהנה מהמצב הקיים. גם תרחיש של החלפת שלטון בחסות אמריקנית מעלה סימני שאלה כבדים לגבי הלגיטימיות שלו בעיני הציבור הוונצואלי.