כך נראית השתקה: מה קרה כשחזרנו לאיראנים שדיברו איתנו בתחילת המחאה

בתחילת גל המחאות באיראן, אזרחים מערים שונות ברפובליקה האיסלאמית שוחחו עם N12. הם שלחו הקלטות, הודעות ועדויות מהרחוב ומהבית, חלקם בלחש ואחרים בקול רועד, בידיעה שיש סיכון. שבועות לאחר מכן, ניסינו לחזור אליהם. אך הפעם, ברוב המקרים, לא קיבלנו תשובה. הקשר נותק - לא במקרה, אלא על רקע ניתוקי אינטרנט נרחבים והגברת הפיקוח והדיכוי מצד המשטר בטהראן.

בימים האחרונים ניסינו לחזור אחד אחת אל אותם קולות - אמיר, סין וחמיד מטהראן, סאג'ד ועלי ממשהד, מרים מאספהאן ועוד. מבוגרים וסטודנטים, נשים וגברים, שחלקם היו בקשר רציף איתנו בתחילת המחאה וסיפרו בפרטים על מה שקורה סביבם. הפעם כדי לשאול מה שלומם עכשיו, איך נראים החיים אחרי שהרחובות נרגעו לכאורה ואיפה עומדת המחאה שדעכה.

הפעם, התמונה הייתה שונה. ההודעות נשלחו בפלטפורמות, אך לא נקלטו ברוב מוחץ של המקרים. בחלק מהמקרים החשבונות נראו לא פעילים, הקשר עם אחרים נותק לחלוטין. לא התקבלה תשובה, לא הודעת הסבר ולא סימן לכך שמישהו בצד השני יכול להגיב. מנגד, אמיר מטהראן אותת אתמול ברשתות כשהתאפשר החיבור לגוגל לזמן קצר: "אני בחיים".

יש לציין כי היעדר המענה אינו מקרי. על רקע ניתוקי אינטרנט נרחבים והגברת הפיקוח של משטר האייתולות, מרבית האזרחים באיראן מנותקים בפועל מהעולם החיצון בימים אלו ורק מעטים זוכים לעקוף זאת עם חיבור לסטארלינק. אולם, ניכר כי גם מי שמצליח לעקוף חסימות - נזהר יותר, שוקל כל מילה, ולעיתים בוחר בשתיקה מחשש למעצר או לפגיעה בבני משפחתו.

בחזרה לאזרחי איראן מפרויקט העדויות של N12

10 ימים מאז פרוץ ההפגנות באיראן, סאג'ד וחמיד, סיפרו ל-N12 על הרגע שבו הפחד פינה מקום לייאוש ולזעם. בריאיון מיוחד, תיארו מצוקה כלכלית חונקת, אלימות מתמשכת מצד כוחות הביטחון ואובדן אמון במשטר.

סג'אד, תושב משהד שעובד בתחום הנדל"ן, הדגיש אז: "בשנים האחרונות נמנעתי מלהשתתף במחאות, מתוך פחד וחשש. אבל היום אין דבר שמפחיד אותי יותר מהחיים בצל האייתוללות. אני יכול לומר שזה כך גם עבור העם. אנחנו כבר לא מפחדים משום דבר. אני מטיל את האחריות למצב הקיים על שלטון הרפובליקה האסלאמית - מהמנהיג הדיקטטור ועד לאחרון השוטרים שמדכאים אותנו ברחובות".

חמיד, בן 27, תושב טהראן שעובד כשכיר בחברה פרטית, תיאר בריאיון ל-N12 בתחילת ינואר את נקודת השבר שהובילה אותו להצטרף למחאה. "אחד הגורמים המרכזיים שדחפו אותי להפגין הוא היעדר חופש והמצב הכלכלי. המחאה עבורי התחילה ברגע שראיתי שילדיהם של בכירי הרפובליקה האיסלאמית חיים במדינות אחרות את החיים הטובים ביותר ונהנים מכספי העם האיראני".

לפני כשבועיים, לאחר הצטרפות הסטודנטים להפגנות, שוחחנו עם שלושה מהם. אמיר, בן 25, סטודנט לתואר ראשון במתמטיקה סיפר: "הפחד הגדול ביותר שלי הוא להמשיך לחיות בתנאים החברתיים והכלכליים האסוניים שיוצר שלטון הדתיים. הדבר היחיד שנותן לי אומץ וגורם לי לצאת לרחוב הוא התחושה שהחיים שלי מתבזבזים, ושמצבי מחמיר בכל רגע נוסף תחת השלטון הזה. המשטר אפילו לא סובל את קול ההתנגדות הקטן ביותר".

סין, סטודנטית למדעי המחשב באוניברסיטה האסלאמית החופשית, אמרה אז: "הפחד הכי גדול שלי הוא שבפעם הזו כוחות חיצוניים לא יתמכו בנו. טראמפ אמר דברים מעודדים, אבל אנחנו עדיין חוששים שארה"ב או ישראל ישאירו אותנו לבד. בידיים ריקות אנחנו לא יכולים להתמודד עם משטר פשיסטי. אם נפסיד הפעם, ייתכן שלא נוכל להתרומם שוב כחברה ולהתחיל מחדש".

א', סטודנט באוניברסיטה לא ממשלתית בטהראן, ניסה לשדר אופטימיות בשיחה שקיים עם N12 במהלך המחאות: "התקווה הגדולה שלי היא שהפתיחה הזאת סוף סוף תקרה. התקווה הגדולה ביותר שלי היא לראות יום שבו לאיראן יש שלום, יש ביטחון, ויש אפילו מעט רווחה, וכל מה שפגע באיראן עד היום ופוגע בה פחות יהיה נוכח".