סטודנטים שמפגינים באיראן ל-N12: "משמרות המהפכה נכנסים חמושים לאוניברסיטאות" | האזינו

בקמפוסים של טהראן לא מדברים עוד רק על ציונים ותארים. חמושים מסתובבים בין כיתות, סטודנטים יוצאים לרחובות והפחד הפך לשגרה. א’, סין ואמיר, שלושה סטודנטים שמשתתפים בהפגנות, סיפרו היום (ראשון) בריאיון מיוחד ל-N12 איך הקריסה הכלכלית החלה לשבור את מחסום הפחד ולהצית מחאה נגד משטר האייתולות.

אמיר: "העם האיראני נחוש לנצח"

אמיר, בן 25, סטודנט לתואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטת חאג'ה נסיר א-דין טוסי, יצא לרחוב אחרי שנים של תסכול מצטבר. "אני יוצא להפגין בגלל היעדר חירויות אישיות וחברתיות, שיעור האבטלה הגבוה, האינפלציה הגבוהה יחסית, שבמשך שנים ארוכות שללו מאיתנו את האפשרות לצמיחה כלכלית ואפילו את היכולת לספק את המינימום של חיים בכבוד", הוא מספר.

מה האווירה באוניברסיטה?

"כמעט כל מי שאני מכיר מתנגד למדיניות הכלכלית, לדיכוי ולהגבלות על החירות החברתית מצד השלטון. מתוך הקבוצה כזו של המתנגדים, יש גם אנשים רדיקליים יותר. הם תמיד נוכחים באופן פעיל בהתכנסויות מחאה, ובדרך כלל בגלל הפעילות הזו הם מושעים או נחקרים בידי מנגנוני הדיכוי של האוניברסיטה".

עד לאיזה מצב זה מגיע?

"אני רואה אנשים שמגיעים לאוניברסיטה עם סמל האריה והשמש על הצוואר, בלי פחד מזימון לחקירה. הניסיון שלי מהמחאות הוא שבאמצעות סיסמאות תמיכה כמו 'אנחנו לא צופים מהצד', 'הצטרפו אלינו', 'אל תפחדו', 'כולנו ביחד', אנשים נוספים מנסים לצרף אחרים למחאה".

לדברי אמיר, כוחות הדיכוי מתמקדים "בלעשות כל מאמץ כדי לפזר את האנשים באלימות כבר בשלב מוקדם. אבל, אם מספר המשתתפים עובר סף קריטי, כוחות הדיכוי שומרים על מרחק מסוים מהקהל. ואז נשמעות סיסמאות רדיקליות יותר, כמו 'זה הקרב האחרון', 'פהלווי חוזר', 'לא עזה ולא לבנון, חיי יוקרבו למען איראן’, ׳מוות לדיקטטור' וסיסמאות נוספות".

ממה אתה הכי מפחד?

"הפחד הגדול ביותר שלי הוא להמשיך לחיות בתנאים החברתיים והכלכליים האסוניים שיוצר שלטון הדתיים. הדבר היחיד שנותן לי אומץ וגורם לי לצאת לרחוב הוא התחושה שהחיים שלי מתבזבזים, ושמצבי מחמיר בכל רגע נוסף תחת השלטון הזה. המשטר אפילו לא סובל את קול ההתנגדות הקטן ביותר".

אמיר ציין כי גם צעדי מחאה מינימליים נענים ביד קשה. "החרמת שיעורים של מרצים שמגנים על השלטון היא צורת המחאה השלווה והבלתי מזיקה ביותר, אבל גם היא תמיד מלווה באיומים בהדחה. לעיתים אף מחפשים במיוחד את מי שיזם את המחאה, מי שנחשב לאמיץ ביותר, ופותחים נגדו תיקים חמורים כדי להרוס את חייו, ולהעביר מסר לאחרים שחייכם יהיו בסכנה. הנהלת האוניברסיטה בשום אופן אינה מגינה על הסטודנטים".

"משמרות המהפכה נכנסים לאוניברסיטה חמושים"

הכוחות של המשטר נכנסים לאוניברסיטה?

"לפי החוק, כניסת כוחות צבא ומשטרה לשטח האוניברסיטה אסורה, אך השלטון פתר זאת בכך שקבר כמה 'שהידים' בתוך הקמפוסים. משמרות המהפכה נכנסים לאוניברסיטה חמושים, בטענה שהם מגנים על קברי השהידים. הנהלות האוניברסיטאות, ש-99% מהן משתפות פעולה עם השלטון, כלל אינן מונעות זאת".

"אם הם מרגישים שהקהל אינו גדול מספיק כדי להיכנס בכוח, הם מנסים להחדיר סוכנים לשטח האוניברסיטה, לזהות את האמיצים ביותר, ואז לתקוף אותם מחוץ לאוניברסיטה או אפילו במעונות ובבתים שלהם, ולעצור אותם", ממשיך אמיר. "כך ניתן לראות שמבחינת הדיכוי, השלטון תמיד עונה גם על הקול הקטן ביותר באגרוף ברזל, ולא משנה עד כמה המחאה שקטה".

מה שונה במחאות שאנחנו רואים הפעם?

"ההבדל המרכזי בגל המחאות הנוכחי הוא קיומו של מנהיג ברור, אלטרנטיבה ידועה, ובנוסף לכך המצב הכלכלי הקטסטרופלי של החברה. כאשר 50% מהחברה חיים בעוני ו-6% בעוני מוחלט, דיכוי קולו של העם נראה מטופש, אפילו בעיני מקורבי השלטון. האינפלציה וההתייקרויות, שהחמירו מיום ליום, החריפו עוד יותר לאחר מלחמת 12 הימים והפעלת מנגנון הסנקציות. הקריסה ההיסטורית של ערך המטבע הלאומי והאינפלציה השבועית במוצרי יסוד אינן ניתנות להכחשה".

אמיר מסכם את דבריו בתקווה לשינוי: "העם האיראני, בידיים ריקות, מתמודד עם שלטון שמנהל מלחמה, באמצעות זרועותיו האלימות, בלב אחד האזורים הרגישים ביותר באסיה. התקווה הגדולה ביותר שלי היא לראות את מולדתי משתחררת משליטת חסרי הכשירות, ששדדו את המשאבים הלאומיים ואת חיי העם. העם האיראני נחוש לנצח".

סין: "חוששים שארה"ב או ישראל ישאירו אותנו לבד"

סין, סטודנטית למדעי המחשב באוניברסיטה האסלאמית החופשית, נזכרת בריאיון ל-N12 בהחלטה שלה לצאת למחאות. "הפעם הראשונה שיצאתי לרחוב הייתה בשנת 2021 ואחר כך שוב בשנת 2022 אחרי מותה של מהסא אמיני”.

"מי שמחזיקים באגודות הסטודנטיאליות מנוהלים בידי המשטר או בידי השמאל, ולכן קשה מאוד להפריד את עצמנו מהם בתוך האוניברסיטה", היא אמרה. "אבל רוב הסטודנטים החליטו להיות לצד העם ברחוב, ובאוניברסיטאות לומר את הדברים שלנו ככל שניתן. בימים האלה המדינה כמעט מושבתת. האוניברסיטאות אינן כמו בעבר שאפשר להיכנס ולצאת בחופשיות, כי המשטר למעשה סגר את המדינה".

ממה את חוששת?

"הפחד הכי גדול שלי הוא שבפעם הזו כוחות חיצוניים לא יתמכו בנו. טראמפ אמר דברים מעודדים, אבל אנחנו עדיין חוששים שארה"ב או ישראל ישאירו אותנו לבד. בידיים ריקות אנחנו לא יכולים להתמודד עם משטר פשיסטי. אם נפסיד הפעם, ייתכן שלא נוכל להתרומם שוב כחברה ולהתחיל מחדש".

מה מעניק לך את הכוח להמשיך?

"בשנת 2022 הייתי צעירה יותר, נפגעתי מאוד וחשבתי שלא אוכל לצאת שוב לרחוב, ובכל זאת אני שוב ברחוב. מה שנותן לי אומץ זו התקווה לניצחון, ומה שנותן לי אומץ זו האמונה שישראל ונתניהו לא ישאירו אותנו לבד. במלחמת 12 הימים מאוד התחזקנו בתקווה, וכל זה נותן לי אומץ".

איך מתנהלים כוחות הביטחון של המשטר?

"בתקופה הזו הם לא מפעילים לחץ כבד. גם הם מפחדים ולא רוצים להתעמת. בהתחלה הם מפעילים סוג של מדיניות ריכוך, אבל אסור לשכוח שגם ב-2022 בימים הראשונים היחס היה סביר, ובהמשך הם הפכו לאלימים מאוד. אחר כך ראינו גל הוצאות להורג, ואיך רבים הוצאו להורג".

סין הדגישה כי השקט היחסי בקמפוסים כעת מטעה: "זה שעכשיו לא מכים אותנו באוניברסיטה לא אומר שהם לא רושמים אותנו איפשהו בצד, ויבוא יום, כש'המים יירגעו', שהם יגיעו אל כולנו. זה מאוד מפחיד אותי".

מה המסר שלך?

"אני באמת מצפה מהעם בישראל ומהאנשים החופשיים בעולם לשמוע את הקול שלנו, לשמוע את המהפכה שלנו, ולא לתת שיאמרו שאנחנו רק מוחים על יוקר המחיה, ולא לתת שיצמצמו את המהפכה שלנו. אני סומכת רק על העם בישראל, על ממשלת ישראל ועל ארה"ב. הרפובליקה האסלאמית הורגת את כולם, ולכן אני מאוד מקווה שנקבל סיוע בימים הקרובים".

א': אם המחאות האלו יימשכו - אני אופטימי שהן יסתיימו בשינוי אמיתי"

א', סטודנט באוניברסיטה לא ממשלתית בטהראן, אמר ל-N12: "ההתארגנות הזו הפעם התחילה מזעזוע כלכלי. אני חושב שכל האנשים חיכו לרגע הזה, שהמערכת הכלכלית תקרוס. הסטודנטים בחודשים האחרונים היו מיואשים ומדוכאים, אבל גם הם חיכו לרגע הזה".

א' ציין שנמשכת תחושת המעקב והשליטה. "הניהול אצלנו הוא מערכת שלמה, למשל זיהוי פנים ומצלמות מוזרות מאוד שנמצאות בכל שטח הקמפוס".

התחושה שהוא מצייר היא של "חלון הזדמנויות צר" שבו נחוץ מנהיג למחאה. "אני חושב שאנחנו מבינים שבלי הנהגה חיצונית, אנחנו לא יכולים להגיע למה שאנחנו רוצים. הפחד הגדול ביותר הוא שמה שאנחנו רוצים לא יקרה".

"בהיעדר השלטון הזה יש סיכויים לחיות חיים טובים יותר", הוא מדגיש. "אבל עם המשך השלטון הזה זה בוודאות לא יקרה. זה הדבר שנותן לי אומץ, וזה גם הדבר שמפחיד אותי. עימות עם כוחות הביטחון. נאמר שכוחות הביטחון כבר לא בעוצמה של השנים הקודמות, למרות שהאלימות של השנים הקודמות עדיין קיימת. כלומר אותן הכאות, אותם המעשים. אבל נראה שהם כבר לא מחזיקים באותה נוכחות וכוח שהיו להם בעבר".

"אחרי כמה חודשים סטודנט נעלם וחוזר עם יד או רגל שבורה"

א' סבור כי קשה לקבוע אם הרשויות אכן זהירות יותר כעת. "האוניברסיטה עד עכשיו פועלת בצורה פשוטה, כרגע רק רושמים שמות, ואחרי יום או יומיים שואלים למה עשיתם כך וכך. והניסיון שלנו היה שאחרי כמה חודשים סטודנט נעלם, ואז חוזר עם יד או רגל שבורה".

"כנראה זאת התוכנית, כרגע לא נוגעים, אבל אחר כך פוגעים בהם כך שלא יעזו לעשות את זה שוב", הוא ממשיך. "המחאות האלו שונות ממחאות אחרות, כי כאן אין לנו דרישה אחת ומסוימת".

אתה אופטימי שיהיה שינוי?

"התקווה הגדולה שלי היא שהפתיחה הזאת סוף סוף תקרה. התקווה הגדולה ביותר שלי היא לראות יום שבו לאיראן יש שלום, יש ביטחון, ויש אפילו מעט רווחה, וכל מה שפגע באיראן עד היום ופוגע בה פחות יהיה נוכח".

הוא סיכם בתקווה: "אם המחאות האלה יימשכו בעתיד, אני מאוד אופטימי שהן יסתיימו בשינוי אמיתי. ואני חושב שאם זה יימשך, סביר שגם גורמים פנימיים וגם חיצוניים יעזרו כדי שבסופו של דבר נגיע לחירות ולתוצאה שאנחנו רוצים".