פציעות רבות, מסע אחד: טיול השיקום של פצועי המלחמה שנקטע במהומות בטנזניה

ביום ראשון יצוין יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. רבים מהם מלווים בידי ארגון נכי צה"ל. קבוצה של פצועים ופצועות, רובם מהמלחמה האחרונה, יצאו בחודש שעבר למסע ספארי מיוחד בטנזניה. על רקע הנופים של אפריקה, הם הצליחו להיפתח ולדבר על הקושי. עד שברגע אחד - מהומות שפרצו במדינה בעקבות הבחירות לנשיאות גרמו לקיצור של הטיול, והחזירו, את חלקם, לטראומה.

"לא נולדתי ככה"

קרינה חלמה להיות לוחמת, היא התגייסה לקרקל והפכה למפקדת מצטיינת. בנובמבר 2023, ארבעה חודשים לפני השחרור, כשהייתה רק בת 21 נפצעה בהתהפכות האמר בגבול מצרים במהלך פעילות מבצעית. "הרכב הסתובב סביב עצמו, ואז בלם חזק וזה מה שגרם להתהפכות. שנייה אחרי זה אני קולטת שהאמר על הרגל שלי. התעוררתי בטיפול נמרץ אחרי יום וחצי או יומיים מונשמת. הדבר הראשון שעלה לי לראש - איזו רגל זו? זו עם הקעקוע?".

"לא נולדתי ככה", היא אומרת ומראה תמונה שלה על מדים. "כן, הייתה לי רגל יפה". היא צוחקת כשהיא מציגה את הפרוטזה: "ממש טקטי, נשלף. בטיסה למשל, אני מורידה אותה ומכניסה לשם את כל הדברים שלי", מספרת עם חיוך.

תחילתה של דרך ארוכה

"טיול שחרור", המיזם שהוקם לפני כעשור על ידי אגודת ידידי ארגון נכי צה"ל, נועד להיות הרבה מעבר לנסיעה אחת לחו"ל. מטרתו לספק למשתתפים עזרה בתחילתה של דרך ארוכה, לאפשר להם לעבד את החוויות, ולחזור להאמין ביכולת שלהם להתקדם ולהתאושש מהפציעה.

עדי שטראוס, יו"ר אגודת ידידי ארגון נכי צה"ל, מסביר: "הם נכנסו כאנשים זרים אחד לשני, לא האמינו, חשבו שאנחנו מישהו שבא לתת להם טיול כיפי. אבל בהדרגה הם נחשפים לעומקים, לשיחות. אנחנו באמת בונים להם את היסודות של חיים טובים יותר".

החברות שהחלה בשיקום

הטיול הציב בפני המשתתפים גם אתגרים פיזיים לא פשוטים. כשמסלול ההליכה נהיה תלול יותר ודרש מהם מאמץ יוסי ואלון נשענו אחד על השני. "הליכה קשה", אמרו, שני המילואימניקים שנפצעו במלחמת "חרבות ברזל". "כל אחד ופציעתו - לי הכתף והגב. מה כואב לך? רגל וכתף", מדברים בזמן ה"צמד הבלתי הנפרד מאז ימי השיקום" תמכו אחד בשני בעלייה.

אלון, הייטקיסט ורב-סרן בעורב צנחנים, נפצע קשה ממטען בח'אן יונס. חודש לפני המלחמה התחתן עם יאלי. יוסי, מנהל פרויקטים ואבא לארבעה, עשה 224 ימי מילואים לפני שמטען התפוצץ על הכוח שלו בצפון הרצועה. הוא היה מאושפז כמעט שנה וחצי, בזמן שבבית אשתו והילדים - הקטן שבהם נולד חודש וחצי לפני שיצא להילחם.

"זה פוגש אותך בדברים הקטנים", אומר אלון, "ללכת לסופר, להרים שקיות. אתה מבולגן בראש. זה לא רק פיזי, זה גם קוגניטיבי ונפשי". יוסי מוסיף: "אם שואלים אותי היום מה אני עושה בחיים - בשיקום. עם הילדים זה הכי קשה. שאפשר לחבק רק ביד אחת. יש משחקים שאנחנו נמנעים מלשחק. אני מת לחזור לשחק כדורגל, להיות שוער, לשחק כדורסל, להרים את הילד".

המטפל הפצוע

יורם בן יהודה, פסיכולוג קליני מארגון "טיול שחרור", מתאר בפני המשתתפים בזמן טיול בספארי: "ההמצאה הכי חשובה של הנטרפים - להיות עדר. עדר שומר אחד על השני. וגם אנחנו עדר". יורם מלווה מסעות כאלה שנים רבות, כאחראי על הצד הטיפולי וכמומחה טראומה ושכול.

ב-7 באוקטובר יורם איבד את בנו איתמר, לוחם גולני, שנפל בקרב על מוצב פגה. "יש תואר שנקרא המטפל הפצוע - זו הדרך שלי לטפל בעצמי, "הוא משתף, "היה לו תאום זהה, גלעד, שניהם הקטנים בין חמישה אחים. ב-7 באוקטובר התפצלתי לשתיים, אחד נשאר בתאריך ההוא ואחד מתקדם בכרונולוגיה של הזמן".

כשנשאל אם קשה לראות משתתפים בגילו של איתמר, הוא עונה: "יש חלקים. יש לי לרגעים צביטה בלב של קנאה, כי הייתי מתחלף בקלות. אבל אני מתבייש בזה, מנער את הרגש מהראש וממשיך הלאה".

מעגלי השיח – הכעס, הכאב והפחד

במהלך הטיול מתקיימות שיחות עומק בהובלת המנטורים - פצועים ותיקים שמלווים את הקבוצה. "כמה הכעס מנהל אותך?" שואל יורם את קרינה. "אני לא חושבת על כמה מהיום ביליתי בכעס וכמה בשמחה," היא עונה. במעגל הזה, אומרים המשתתפים, אין צורך להסביר - כולם מבינים.

נועה זאבי, לוחמת חילוץ והצלה שנפצעה ב-7 באוקטובר בבסיס זיקים, שבזמן ריצה לעבר המחבלים נורתה בראשה. הכריזו עליי כמתה", שיתפה את הקבוצה, "תמיד הייתי אדם עצבני, ומאז הפציעה עליתי כמה שלבים. גם בגלל הפגיעה המוחית וגם בגלל הפוסט-טראומה. קשה לי להכיל הכול".

כאב של לוחמות

במסע השנה בלטה תופעה שלא נראתה בעבר: כמעט מחצית מהקבוצה הן פצועות. כל אחת מהן מביאה איתה שכבה נוספת ומורכבת של התמודדות. ענבל מויאל, שנפצעה בפיגוע דריסה באוגוסט 2024, אומרת: "נפצעתי באגן, כל החלק האחורי שלי מלא כוויות קשות. להגיד שזה לא מפריע לי כאישה? זה מפריע מאוד".

נועה מוסיפה: "אני חושבת שנפגעה הנשיות שלי. הפנים שלי השתנו. זה הרס הכול." היא פורצת בבכי ומתרחקת, אבל חברותיה מזמינות אותה לבכות יחד. קרינה, לעומתה, אומרת שדווקא בן זוגה פחד שהיא תזדקק לזמן לעצמה ותעזוב אותו.

המהומות בטנזניה – והחזרה לטראומה

ביום הרביעי לטיול נערכו בחירות בטנזניה ומהומות פרצו ברחבי המדינה. שיירת הג'יפים של המשלחת הצליחה לחמוק, אבל שני הג'יפים האחרונים נקלעו לבלגן ושמשה אחורית נופצה. "הם התחילו לדפוק לנו על החלונות. זה היה ממש מלחיץ", מתארת דנה אלחדף, שנפצעה מנפילת רקטה בבסיסה ביולי 2024, "זה ישר החזיר אותי לפציעה".

הטקס האחרון – להשאיר משהו מאחור

רגע לפני שהמשלחת חוזרת לישראל, מתכנסים כולם למפגש אחרון וחשוב. "אחד-אחד יבואו, יציגו את החפץ, וישימו אותו בתוך השק". זהו רגע טעון שבו כל משתתף מפקיד באדמת אפריקה משהו מהמשקל שהוא נושא מאז הפציעה.

אלון ניגש ראשון. ביד אחת הוא מחזיק דגל יחידה ועליו תמונתו של חייל שנפל במלחמה. "אני שם כמה דברים של חיילים שלי, ושל חברים שלי שנפלו", הוא אומר בקול יציב. אחריו ניגש יוסי, ובידו תמונה משפחתית מה-5 באוקטובר. "פה, במסע הזה, הבנתי שלחזור לאותה משפחה שהיינו - זה כבר לא יקרה", הוא אומר בשקט, "אנחנו צריכים ללמוד לחיות את החיים החדשים עם הפציעה. ואני משאיר את זה מאחורה".

אחריהם ניגש שי דדון, לוחם מילואים שנפצע בעזה. הוא מחזיק את הדסקית שלבש ביום הפציעה: "אני בחרתי להטמין את הדסקית, ויחד איתה את השאלות: למה דווקא אני נשארתי בחיים? למה עברתי את כל הדבר הזה?". א’, לוחם ביחידה מובחרת שנפצע במלחמה בלבנון, נושא רסיס אחד מתוך רבים שהוצאו מגופו. "אני בחרתי להביא רסיס. לשים את כל הפציעה הזאת מאחורי".

ואז מגיע תורה של נועה. "הייתי רוצה להשאיר כאן את השיפוט העצמי ואת החוסר קבלה שלי עם איך שהפציעה השפיעה עליי. לא הערכתי מספיק את המתנה שנקראת חיים, וחופש תנועה עם הגוף שלי. חיים רק פעם אחת -ואני איכשהו חיה פעמיים".

זהו הרגע שבו כל אחד מהם מפקיד משהו מאחור, ומשאיר באפריקה חלק מהכאב - בתקווה לחזור איתו קצת קל יותר.