גם חודשיים לאחר המלחמה - בהלה וחרדה בקרב אזרחי איראן

לאחר סיומה של המלחמה הקשה עם ישראל, האוכלוסייה באיראן מתמודדת עם מציאות חדשה, רוויית חשש ותחושת פגיעוּת חסרת תקדים. המתקפות הישראליות במהלך העימות הותירו חותם עמוק, לא רק בתשתיות ובמערכות הביטחוניות, אלא גם בתחושת הביטחון הפנימי של הציבור האיראני. כתבי ניו יורק טיימס זכו לגישה ייחודית לאיראן בימים שאחרי המלחמה, ודיווחו על תחושות קשות בציבור בימים שאחרי המלחמה. 

ברחובות טהראן וערים נוספות, ניכרת תחושת הלם. אזרחים רבים מדווחים על פחד יומיומי, ירידה באמון במוסדות הביטחון והתרופפות התחושה שהשלטון מסוגל להגן עליהם. רבים רואים במתקפות של ישראל מהלך שנועד לא רק לפגוע צבאית, אלא גם לשדר מסר של עליונות מודיעינית וטכנולוגית - מסר שנקלט היטב באיראן.

ברשתות החברתיות האיראניות, נשמעות קריאות לממשל לשקול מחדש את מדיניותו האזורית, על רקע התחושה שהאוכלוסייה משלמת את המחיר הכבד של עימותים חיצוניים. במקביל, ישנם גם קולות של נאמנות למשטר, אך אלה מתערבבים בדאגה גוברת לעתיד המדינה וליציבותה.

מעבר להיבטים הביטחוניים, הציבור האיראני מתמודד גם עם מציאות כלכלית קשה שהחריפה בעקבות הלחימה. פגיעות במתקני תשתית, סנקציות חדשות ואובדן אמון בינלאומי מוסיפים לאווירה של חוסר ודאות עמוק. ניתן לראות את עקבות המלחמה בכל מקום בטהראן. בניינים הרוסים, רחובות מלאים שלטי אבל, ותמונות ענק של גנרלים, מדענים ואזרחים שנהרגו.

לצד ההרס, החיים בטהראן מנסים לחזור למסלולם. המסעדות היוקרתיות בצפון העיר שוב מלאות, התנועה הכבדה חזרה, ובתי הקפה עמוסים בצעירים. אבל מתחת לפני השטח - החרדה עצומה.

האזרחים יודעים שמערכות ההגנה האווירית באיראן קרסו כמעט לחלוטין במלחמה, והשמיים הפתוחים מעליהם גורמים לתחושת חוסר ביטחון מתמדת. בנוסף, מאז יוני, הוציאה איראן להורג כמה וכמה אנשים שהואשמו בריגול, כחלק ממצוד אחרי "בוגדים" שסייעו לכאורה לישראל.

בעוד חלק מהצעירים בטהראן חולמים על חופש, הגירה, שקט ושלום - אחרים מגיבים אחרת לגמרי. ברחובות הסמוכים לביתו ההרוס של מדען הגרעין זולפאגארי שחוסל במכת הפתיחה, פעילי בסיג' (מיליצייה הפועלת תחת משמרות המהפכה) ציירו פרחים על עמודי החשמל ותלו דגלים על ההריסות. חלקם קראו בגלוי לנקמה. "אנחנו רוצים מלחמה," אמר עלי סוליימאני, סטודנט למשפטים. על אחד מקירות הבטון ההרוסים נכתב גרפיטי חדש: "אתם התחלתם את זה, אנחנו נסיים".

מאז שהושג הסכם הפסקת האש ב־25 ביוני, השקט חזר, אבל כמעט אף אחד באיראן לא מאמין שהוא יחזיק מעמד. הפערים הפנימיים, המשבר הכלכלי, הסנקציות, החום הכבד והפחד המתמיד מחידוש התקיפות - כולם הופכים את התחושה הכללית למורכבת.

מקבר אחים המוני – למגרש חניה

צילום לוויין שפורסם אתמול בסוכנות הידיעות AP חושף כי השלטונות באיראן החלו בהקמת חניון ענק על שטח הקבר ההמוני של מתנגדי המשטר לאחר המהפכה האיסלאמית ב-1979. לצד התמונות, גם הצהרות של גורמים רשמיים אישרו: "חלקה 41" בבית העלמין המרכזי בטהראן "עוברת תהליך פיתוח", במחיר היסטורי כואב שמעורר את זעם האזרחים.

במשך עשורים, חלקה 41 שימשה כמעין קבר המוני לאלפים מהנרצחים לאחר עליית האייתוללה חומייני לשלטון. הקברים, שרבים מהם של קומוניסטים, מונרכיסטים ומתנגדי משטר אחרים, היו במשך השנים מוקד למעקב, השחתות והזנחה ממוסדת - גם במטרה למנוע חידוש של גילויי מחאה. כעת, החלקה עומדת להיכחד תחת האספלט.

בשבוע שעבר, סגן ראש עיריית טהראן ומנהל בית העלמין אישרו את התוכנית להקמת החניון. סגן ראש העירייה גודרזי הסביר לתקשורת האיראנית הממלכתית כי במקום קבורים "המוּנָפִקִין של ימי המהפכה", כהגדרתו - כינוי גנאי שמשמש את השלטון לאופוזיציה. לדבריו, השטח נותר ללא שינוי במשך שנים והוחלט "לנצל אותו לצורכי תשתית".

צילום הלוויין חושף כי העבודות החלו כבר בתחילת אוגוסט, ובתמונות מ-18 באוגוסט נראית כמחצית מהחלקה כבר מכוסה באספלט, עם ציוד בנייה ומשאיות באתר. שאהין נאסירי, מרצה באוניברסיטת אמסטרדם שחקר את חלקה 41, אמר ל-AP כי מדובר במהלך מתוכנן היטב: "רוב הקברים הושחתו, המצבות נותצו, והעצים באזור יובשו בכוונה. הפיכת המקום לחניון היא השלב הסופי בתהליך השמדה מכוון של זיכרון".

על פי ההערכות, קבורים בחלקה 41 בין 5,000 ל-7,000 איש, בהם רבים שנחשבו ל"כופרים דתיים" על ידי המשטר. רבים מקרובי המשפחות לא יודעים עד היום היכן בדיוק נטמנו יקיריהם, ומנסים לאתר את קבריהם בניסיון נואש להעניק להם כבוד אחרון ולהיאבק על צדק היסטורי. "מחיקת מקום מנוחתם מהווה מכשול משמעותי בפני גילוי האמת והבאת האחראים לדין", אמר נאסירי.