בפברואר האחרון הגיעה לנטפליקס הדרמה הרומנטית "יום אחד", והפכה להצלחה מסחררת. הסדרה, שמבוססת על ספר באותו שם (ספר שקיבל בעבר גם גרסה קולנועית), עקבה אחרי מערכת היחסים של דקסטר ואמה במשך עשרים שנה, וליוותה אותם בתחנות החשובות בחייהם: הניצוץ הראשוני, המכשולים שעמדו בדרכם, המימוש המצופה של האהבה, והסוף המר - מותה הפתאומי של אמה. הסיום הזה שבר את לבבותיהם של מיליוני צופים, שמצאו את עצמם מושקעים עד מאוד בסיפור המרגש של שני הגיבורים.
אם גם אתם נמנים על מי שהתמסרו ל"יום אחד" ודמעו עד בלי די מול דקסטר העצוב, יש לי חדשות טובות בשבילכם: נמצאה תרופה. קוראים לה "את ואני", והיא דרמה רומנטית בריטית שהגיעה למסך הקטן לפני כשנה והגיעה כעת ל-yes. מה הקשר בינה לבין "יום אחד"? ובכן, זה לא שהעלילות שלהן זהות, אלא שכל אחת מהן מציגה צד אחר של אותו אירוע טראומטי. "יום אחד" הסתיימה במוות של האהובה בתאונת דרכים, וב"את ואני" המוות של האהובה בתאונת דרכים הוא נקודת הפתיחה.
"את ואני" ("You & Me"), שכתב ג'יימי דיוויס והפיק ראסל ט. דיוויס ("החטא", "ד"ר הו"), מספרת סיפור של אובדן גדול ושל ההתאוששות ממנו. היא מתנהלת על שני צירי זמן: ציר הזמן של העבר מציג את ההתאהבות האפית של בן (הארי לוטי) וג'ס (סופיה בראון), צעירים בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם שהכירו כשרצו לאותו האוטובוס ופספסו אותו, ומאותו הרגע לא נפרדו. ציר הזמן השני, של ההווה, מציג את החיים של בן אחרי שג'ס נהרגה. כבר בפרק הראשון אנחנו מגלים שהאירוע הנורא קרה יומיים אחרי שהשניים הביאו לעולם תאומים, ג'ק ופופי. בן מגדל את הילדים בעזרת אמו, והוא אומנם מנסה להיות שמח ומתפקד עבורם, אבל בפנים הוא עדיין הרוס - הוא מתקשה להמשיך הלאה, ומסרב לנסות להכיר מישהי לחיות איתה.
ואז הוא פוגש את אמה (ג'סיקה בארדן, "סוף הפאקינג עולם"), שחקנית עולה שאותה הוא מראיין במסגרת עבודתו כעיתונאי. הקשר בין השניים מתחיל כקשר מקצועי רוויי בפלירטוטים זהירים, ומתפתח לאיטו לקשר רומנטי. אבל זה לא יהיה פשוט. גם אמה חוותה אובדן של אדם קרוב, והיא מפחדת להיפתח. בן, מצידו, עדיין סוחב מטען של רגשות אשם וכן של געגוע, והוא לא רוצה לפגוע ולהיפגע.
בשלב הזה כבר בטח יותר קל להבין למה הזכרתי את "יום אחד": לצפות ב"את ואני" זה קצת כמו לצפות בדקסטר, בגרסה צעירה יותר אומנם, מאותה הנקודה שבה הפסקנו לעקוב אחריו. הארי לוטי - כוכב "התעשייה" שמגלם את בן - במקרה קצת מזכיר את ליאו וודול מ"יום אחד", וזה בהחלט משרת גם כן את התחושה הזו. וצריך גם לומר ששתי הסדרות חולקות כמה גינונים משותפים, כיאה להיותן דרמות רומנטיות דביקות.
מה זה כולל? "את ואני" רגשנית יתר על המידה, והיא עושה שימוש יתר קצת צורם בפאוזות דרמטיות. היא גם נשענת, בלי להתבייש, על כל קונבנציה טלוויזיונית קלישאתית אפשרית: הקלוז אפ שמרמז על אינטימיות. הסיקוונס שמרמז על זמן שחולף בלי ששמים לב. ההד הרועם של הקול שמרמז שמי שדיבר אמר משהו חשוב. הפגישה הראשונה עם האהבה החדשה, שכמובן קורית בזמן ובמקום הכי "לא צפויים". וכמובן, איך אפשר בלי הסצנה הקלאסית של קפיצה ספונטנית לבריכה ריקה בשעת לילה. אלה הן מוסכמות הז'אנר, ואין דבר פסול בשימוש בהן - אבל במקרה של "את ואני", אולי אפשר היה לרענן אותן קצת, לעשות הזרה לפחות לחלקן, כדי שלא הכל יהיה עד כדי כך ברור מראש.
"את ואני" מבהירה לנו בדיוק מה להרגיש ומתי, ולא מאפשרת לנו רגע אחד של בלבול או של הפתעה. היא גם מונעת מאיתנו את כמה מהרגעים הכי חשובים בעלילה שלה, כאלה שאולי היינו יכולים לפרש אותם פרשנות עצמאית, כאלה שעשויים היו להעניק לסיפור רבדים נוספים. את הרגעים האלה - למשל, השיחה שבה בן מספר לאמה על מותה של אם ילדיו - הסדרה חותכת בעריכה. היא מסמנת נקודות ומותחת ביניהן קווים בלי להשאיר מקום למורכבות של ממש, לדו משמעות.
זה הופך את חווית הצפייה למסעירה פחות, אבל קשה יהיה לומר ש"את ואני" לא נוגעת ללב. לוטי, למרות שהוא כפוף לבימוי שהוא לעיתים די מוגזם, מאוד מעורר הזדהות בדמותו של בן. הדמות שלו אומנם קצת שבלונית, אבל היא מצליחה להיות אנושית ומרגשת עד כמה שאפשר בתוך המסגרת הזו. הפרק הראשון של הסדרה, שמציג את היום הכי קשה בחייו של בן, הוא ממש שובר לב. אמה, אם להיות כנה, היא דמות די מעצבנת - אבל סיפור האהבה שלהם עצמו, סיפור של השתקמות ושל תקווה, הוא מספיק אוניברסלי ומתקתק בשביל להשיג את האפקט הרגשי שסדרה כזו אמורה להשיג.
בזכות כל זה, וגם בזכות בחירה אחת מבורכת - פרקים בני פחות משלושים דקות - אפשר לומר ש"את ואני" ראויה להיות הבינג' הבא של חובבי הז'אנר. היא לא הכי טובה שתמצאו, אבל היא לגמרי עושה את העבודה (כלומר, סוחטת דמעות מפעם לפעם) - ולפעמים זה כל מה שאפשר לבקש.