28 שעות ו-45 דקות אחרי שנער חמוש הסתער לבית הספר היסודי "רוב" ביובלדי, טקסס ופתח באש, והרג לפחות 19 ילדים ושתי מורות, הסכימה מורה אחת לספר את שעבר עליה בזמן הטבח. עיניה נפוחות מבכי ומחוסר שינה. "מה אתה רוצה שאני אגיד?" היא שאלה את אחד העיתונאים. '"שאני לא יכולה לאכול? שכל מה שאני שומעת זה את הצרחות שלהם? ושאני לא יכולה לעזור להם?".
מסע הירי הקטלני בטקסס - סיקור שוטף ב-N12
- לוחם העילית שעצר את הירי בטקסס: "עמד בין היורה לילדים"
- 21 בני אדם – רובם ילדים בני 10-7: הרוגי הטבח בטקסס
- "טיפוס שקט" ששלח תמונות של נשקים לחבריו: היורה סלבדור ראמוס
המורה הסכימה לדבר עם התקשורת בתנאי ששמה לא יפורסם. גם מפני שמנהליה ביקשו מחברי הצוות החינוכי שלא לדבר עם כתבים - אבל גם בגלל שהיא מבועתת, לדבריה. "שום דבר כבר לא מרגיש בטוח או נורמלי", אמרה המורה.
באותו יום שלישי בבוקר (שעון טקסס) תלמידיה צפו בסרט של דיסני כחלק מחגיגת סוף השנה שלהם. כששמעה קולות ירי מהמסדרון, היא ידעה בדיוק מה זה. היא צעקה לתלמידים שלה להסתתר מתחת לשולחנות וזינקה לנעול את דלת הכיתה.
"כולם התנהגו בדיוק כמו שאמרתי. הם מתאמנים על אירוע כזה במשך שנים, והם הבינו שהפעם זה לא תרגיל", אמרה המורה בהתייחסה ל"תרגולי מסעות ההרג" שהפכו לחלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר באמריקה כמו מתמטיקה, מדעים וקריאה. "ידענו שאנחנו חייבים להיות בשקט, או שנסגיר את עצמנו".
בזמן שהילדים הצטופפו בשקט מתחת לשולחנותיהם, נשמעו בכיתה יללות חבריהם הפצועים מהמסדרון. המורה ישבה על הרצפה במרכז הכיתה. "ניסיתי להישאר רגועה ולהיות חזקה בשבילם", סיפרה. "ואז התחילו 35 הדקות הארוכות בחיי".
כמה תלמידים התחילו לבכות, אז היא סימנה להם לבוא לשבת לצידה. היא חיבקה אותם ולחשה להם להתפלל בשקט. בלי לדבר, היא ניסתה להעביר לכיתתה את המסר שהם בסדר, ושיהיה בסדר.
לבסוף, המשטרה הגיעה מבחוץ ושברה את חלונות הכיתה המורה קראה לתלמידיה להסתדר בתור "מהיר ומסודר, בדיוק כמו שהם עושים כל יום ביציאה להפסקות". היא נתנה להם יד וסייעה לכל אחד ואחת מהם לצאת מהחלון. "אחרי שהילד האחרון יצא, הסתובבתי כדי לוודא שבאמת כולם בחוץ", אמרה המורה. "ידעתי שאני צריכה למהר, אבל לא עזבתי עד שידעתי בוודאות".
באותו אחר הצוהריים היא נפגשה עם תלמידיה וניסתה להרגיע את אלה שדאגו לחבריהם או לבני משפחה שלהם מכיתות אחרות בבית הספר. אלה שאולי לא הצליחו לצאת מהחלון. היו הורים שכתבו למורה "תודה ששמרת על התינוק שלי". "אבל זה לא רק התינוק שלהם", אמרה המורה בדמעות. "זה גם התינוק שלי. הם לא התלמידים שלי, הם הילדים שלי".
היא עוד לא לא התחילה לחשוב איך תראה שנת הלימודים הבאה, אם היא בכלל תוכל להביא את עצמה לחזור לבית הספר. לדבריה, חוקרי המשטרה לעולם לא באמת יוכלו להסביר מה מוביל מישהו לירות בכיתה מלאה בילדים קטנים. "זה לא הגיע לילדים שלנו. הם היו אהובים - ולא רק על משפחותיהם, אלא גם על משפחתם בבית הספר".