פנצ'ו לא יכול היה לדבר משנת 2003, אז הפך לנכה בגיל 20 לאחר שחווה שבץ מוחי בעקבות תאונת דרכים קשה שעבר. כעת, בפריצת דרך מדעית מסעירה, חוקרי מוח וצוותים רפואיים הצליחו להשיג גישה לאזורי הדיבור במוחו באמצעות אלקטרודות מיוחדות. על פריצת הדרך המדעית המיוחדת נכתב אתמול (רביעי) לראשונה בכתב העת הרפואי של ניו אינגלנד.

הפיתוח המיוחד שהומצא עבורו מאפשר לו "לייצר" מילים ברורות ונהירות ואפילו להשלים משפטים שלמים כאשר הוא מנסה להגות אותם. הוא לא באמת הוגה את המילים שהוא רוצה לומר, אך האלקטרודות המיוחדות המחוברות למוחו מצליחות להעביר את מאמציו למחשב היודע להציג את המילים שברצונו לומר על מסך מיוחד.

המשפט הברור הראשון ש"אמר" היה, לטענת החוקרים, "המשפחה שלי נמצאת פה בחוץ". אפילו החוקרים לא האמינו עד כמה מוצלח יהיה הפיתרון שפיתחו עבורו. "זה הרבה יותר משדמיינו שנוכל לעשות אי פעם", אמרה ד"ר מלני פריד-אוקן, מומחית לנוירולוגיה באוניברסיטת אורגון לבריאות ומדע, שלא לקחה חלק פעיל בפרויקט.

פנצ'ו (שם החיבה של הנסיין, שהעדיף שלא לחשוף את שמו האמיתי), מצליח כבר "לומר" מילים ומשפטים רבים באמצעות הפיתוח החדשני. ביותר מ-9,000 פעמים שבהן ניסה להתבטא באמצעות הפרויקט החדש, האלגוריתם הצליח לזהות את מילותיו בהצלחה.

אלגוריתם "התיקון האוטומטי"

האלגורתים במכשיר שפותח עבור פנצ'ו פועל בטכנולוגיה דומה לטכנולוגיית התיקון האוטומטי שרבים מאיתנו מכירים מההקלדה במכשירי הטלפון האישיים שלנו. האלגוריתם של פנצ'ו, מתקדם ומשוכלל בהרבה מזה שנמצא בטלפון סלולרי נפוץ, מצליח לזהות את המילה שהוא רוצה לומר ומצליח להשלים את המילים הבאות למשפטים, תוך הישענות על הגלים החשמליים שבמוחו.

בסדרת ריאיונות שנערכו עמו לאחר הפיתוח, הסביר פנצ'ו עד כמה זה הצליח לשנות את חייו: "אני בסך הכול רוצה שיהיה לי טוב. לאורך שנים ארוכות נאמר לי על ידי הרופאים שאין סיכוי שמצבי יוכל להשתפר". הוא הוסיף ש"לא להיות מסוגל לתקשר עם איש, לנהל שיחה נורמלית ולהצליח להביע את עצמי בכל דרך שהיא – זה מדכא ומאוד קשה לחיות עם זה. עכשיו זה ממש מרגיש שקיבלתי הזדמנות שנייה להיות מסוגל לדבר".

פנצ'ו היה חקלאי בריא וחזק בכרמים שבקליפורניה, עד שיום אחד עבר תאונת דרכים קשה כשהיה בדרכו חזרה הביתה אחרי משחק כדורגל. הוא עבר ניתוח דחוף שטיפל בפציעה רצינית שחווה בבטנו, ובסיומו שוחרר מבית החולים. הוא יצא משם במצב בריאותי טוב, הולך על שתי רגליו, מדבר ובטוח שהוא בדרכו הבטוחה לשיקום. כשהתעורר בבוקר הבא הוא הקיא והרגיש שאינו מסוגל כלל לשלוט בגופו. הוא פונה לבית החולים, שם התברר שחווה שבץ מוחי שנגרם כתוצאה מקריש דם שנגרם לאחר הניתוח שעבר בבטנו.

שבוע לאחר מכן, הוא התעורר מהתרדמת שהיה נתון בה בחדר קטן ואפל בבית החולים. "ניסיתי לזוז, אולם לא הצלחתי להניף אפילו אצבע. ניסיתי לדבר אבל לא הצלחתי להוציא אפילו מילה מהפה", הוא "אומר" היום באמצעות הפיתוח החדשני שזכה לו. "מיד לאחר מכן התחלתי לבכות, אבל אפילו את זה לא הצלחתי לעשות ולא השמעתי אפילו קול אחד", הוסיף.

"עשוי להביא בשורה של ממש, אסור להמעיט בחשיבותו"

הפיתוח החדש, הנקרא בשם המקצועי נוירו-פרותזה, פותח במטרה לסייע לעשרות אלפים הסובלים ממחלות של מוגבלות בתנועה ובדיבור. הדבר עשוי להביא בשורה של ממש לסובלים ממחלת ה-ALS, או בשמותיה המוכרים יותר, "תסמונת לו גריג", או פשוט מחלה לניוון שרירים.

"כעת זהו רק עניין של שנים בודדות עד שהפיתוח הזה יהפוך למערכת יעילה מבחינה קלינית שתאפשר לסובלים מליקויים דומים לתקשר באופן מוצלח", אומר ד"ר לי הוכברג, מומחה לנוירולוגיה מבית החולים הכללי בבוסטון ובאוניברסיטת בראון, "אסור לנו להמעיט בחשיבותו של הפיתוח הזה".

במשך שנים הצליח פנצ'ו לתקשר עם הסביבה שלו באמצעות טכנולוגיה הרבה פחות יעילה. הוא היה חובש כובע מצחייה מיוחד, שהיה מחובר אליו חץ שהיה מצביע על שורה של מילים המוצגות באופן פיזי על לוח גדול, ועל ידי הזזה קלה של הראש והצבעה באמצעות הכובע על המילה הרצויה היה מצליח להתבטא. במצב כזה הוא הצליח "לומר" 5 מילים לדקה בממוצע. כעת, באמצעות הפיתוח האחרון שזכה לו, יכול פנצ'ו לומר בין 15 ל-18 מילים בדקה.

ניתוח מוח. אילוסטרציה (אילוסטרציה: VILevi, Thinkstock)
אילוסטרציה: VILevi, Thinkstock

מומחים שלקחו חלק בפיתוח הפרויקט מסבירים שזו עדיין כמות מילים נמוכה מאוד ביחס ליכולתם של בני אדם בריאים להתבטא –שאומרים כ-150 מילים בממוצע לדקת דיבור. הם מסבירים זאת ביכולת המוגבלת של המסך להכיל בשלב זה כמות מילים גבוהה יותר בפרק זמן קצר, אך טוענים כי הדבר בהחלט יוכל להשתנות בעתיד – עם השתכללות הפרויקט.

הפיתוח המיוחד עדיין לא מצליח לדייק בכל המילים שאותן מעוניין פנצ'ו להגיד, ולעתים מייצר טעויות ומבלבל בין אותיות. פנצ'ו עצמו לא מסתיר את העובדה שהמאבק הממושך מעייף אותו ולעיתים אפילו גורם לתחושת ייאוש. למרות זאת, הוא ממשיך לעבוד במרץ יחד עם צוותי המחקר והרפואה, וגם הוא מבין שזו ההזדמנות היחידה שלו להצליח ולתקשר עם קרוביו ובני משפחתו. הצוות שמלווה אותו מאושר מההתקדמות ואומר עליו: "הוא חלוץ ולוחם אמיתי".