במשך מרבית שנות חייה, ד"ר פרנצ'סקה אקהרט, רופאה המתגוררת בגרמניה, כלל לא ידעה שבעברה המשפחתי יש מי שלקח חלק ברצח ההמוני של היהודים בשואה. בשיחות שקיימה עם חבריה ללימודים הם הבינו שמשפחותיהם סיפרו להם שהסבים שלהם לא היו מעורבים במלחמה או בשואה. הם שמעו דברים כמו "סבא היה רק טבח, או חשמלאי" ולפעמים נאמרו משפטים כמו "סבא לא ירה באף אחד ולא רצח איש". ד"ר אקהרט מספרת כי אז החלה להבין שהמשפחות לא מספרות הכל: "כך התחלנו במחקר, פתחנו ארכיונים וגילינו דברים רבים".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
לפתע, באמצע החיים ולמרות הניסיונות המשפחתיים להסתיר את ההיסטוריה המפוקפקת, גילתה ד"ר אקהרט שסבא שלה שירת כחייל אס.אס והיה שותף למפעל השמדת היהודים.
"ב-2010 השגתי את החומר הארכיוני הראשון על סבי", היא מספרת בראיון ל-N12. "זה הראה בבירור שהוא היה חלק מ'יחידת האס.אס של אדולף היטלר', שזו יחידה מובחרת בתוך האס אס. הוא היה באוקראינה וברוסיה והיה חלק מקרבות טנקים גדולים בשרקוב ובקורסק. בשנת 1943 הוא נפצע ולאחר שהחלים הוצב במחנה אימונים ענק של האס אס מדרום לפראג. כך התחלתי להבין שסבי היה משוכנע מאוד באידיאולוגיה הנאצית".
מאז היא נאלצת להתמודד עם העובדה שסבא שלה לקח חלק פעיל ברצח ההמונים. "זה שבר את ליבי ושינה לחלוטין את תפיסתי לגבי השואה שהייתה עד אז בשבילי 'היסטוריה רחוקה'", היא מסבירה. "כל האדישות נעלמה והבנתי שההיסטוריה של משפחתי מוכתמת בדם של אנשים חפים מפשע ושלעולם לא נוכל לבטל או לשנות את העבר. הדבר היחיד שאפשר לעשות היה לפחות לשבור את שתיקת משפחתי ולדבר אמת על אשמתו של סבי לזכור את העבר ולהשתמש בו כשיעור לעתיד".
לאחר ההתבוננות על ההיסטוריה המשפחתית, ד"ר אקהרט שבעבודתה היומיומית בבית החולים מתמחה בהקרנות ובחקר הסרטן, החליטה לקחת את המחקר צעד אחד קדימה: "חבר מהלימודים הביא לי ספר על ניסויים רפואיים באושוויץ ("Die Frauen von Block 10" מאת הנס-יואכים לאנג). זו הייתה הפעם הראשונה שקראתי על ניסויי הקרינה באושוויץ, כמו למשל ניסויים לבצע עיקור באמצעות הקרנת רנטגן. כאונקולוגית קרינה בעצמי, ידעתי שאני לא יכול להישאר אדישה וגם כאן, כמו במקרה של משפחתי, צריך לשבור את השתיקה".
לשאלה מה הדבר הקשה ביותר שנחשפה אליו במהלך המחקר? היא משיבה כי "ניסויי הקרינה באושוויץ זעזעו אותי. למעלה מ-1,000 אנשים עברו קרינה בשחלות ובאשכים, מעל 200 מהם עברו ניתוח של הרקמה המוקרנת. רבים מהם מתו מזיהומים בפצעים או הועברו לתאי גזים בבירקנאו כי לא היו מסוגלים לעבוד או לשרוד את הניסויים הללו".
היא מתארת כי היתה המומה מכך שהרפואה הלא-אנושית הזו הייתה שזורה בחיי היום-יום של רופאים גרמנים, שהמשיכו בבתי החולים לסייע למטופלים: "זה מצב בלתי נתפס מבחינה מוסרית".
מחומרי הארכיונים עולה כי עיקור בכפייה באמצעות צילומי רנטגן בתקופת המלחמה, בוצע במסגרת "החוק למניעת צאצאים חולים בתורשה" לעיקור נכים בגרמניה. 150 רופאים ב-110 מוסדות רפואיים היו רשאים להשתמש בטכניקה זו לצורך עיקור נשים. כ-2% מכלל 400,000 הקורבנות עוקרו בקרינה.
"חקר השואה אינו נושא המחקר העיקרי שלי", היא מבקשת להדגיש. "המחקר הביו-רפואי שלי מתמקד במחקר סרטן ואימונותרפיה של סרטן וכיצד ניתן לשלב אותו עם רדיותרפיה. עם זאת, לימוד אודות רפואה ושואה, וביוגרפיות של רדיולוגים יהודים - הפך לתשוקה שהיא הרבה יותר מפרויקט מחקר".
ד"ר אקהרט מבהירה כי יש לה מחויבות כרופאה גרמניה לזכור את השואה ולשאול שאלות מוסריות ואתיות: "עלינו כגרמנים להיות אלו שמדברים על עצמנו ומעשי אבותינו ולקחת אחריות על העבר שלנו".
כדי לתרגם לעברית את המחקר על השימוש של הנאצים ברדיולוגיה, ד"ר אקהרט יצרה קשר עם פרופ' יעקב סוסנה, ראש מחלקת הרדיולוגיה בבית החולים הדסה עין-כרם בירושלים. "לפני שהספקנו לדבר על תרגום הפרויקט, ידענו שעלינו לחלוק את ההיסטוריה המשפחתית שלנו זה עם זה. אז התחלתי לדבר על סבא שלי, על מה שידעתי עליו ומה הרגשתי לגבי זה", היא משתפת. "לאחר מכן יעקב סיפר לי על הישרדותה של משפחתו מפולין בשואה. מאז אותה פגישה אנו חשים קשר עמוק זה עם זה. הרציתי בבית החולים הדסה, יעקב השתתף במפגשי 'צעדת החיים' שלנו, בילינו ערבים שלמים יחד ושיתפנו את אמונתנו היהודית והנוצרית אחד עם השני. ככל ששיתפתי יותר את האמת על משפחתי מבלי לזלזל, הם הודו לי על הפתיחות שלי, על האומץ שלי ועל דאגתי לחקר העבר".
האם היא מרגישה שבאמצעות מחקריה והנצחת הזוועות שביצעו הרופאים הנאצים היא מכפרת על מעשי בני משפחתה? "שום דבר לא יכול לכפר על רצח המוני של אנשים חפים מפשע המבוסס רק על אידיאולוגיה קטלנית", היא אומרת. "למדתי שבפרספקטיבה יהודית הסליחה מתרחשת רק בין מי שפגע במישהו לבין זה שנפגע וכך לא ביני כנצר לעבריינים ולניצול שואה. עם הפרויקטים שלי ומה שאנחנו עושים עם מצעד החיים אני עושה כמיטב יכולתי לקחת אחריות כגרמניה לא יהודיה וצאצאית לנאצים. האחריות שלי היא להמשיך לזכור את הזוועות ואת הקורבנות".
קבוצת החוקרים שבה חברה ד"ר אקהרט נמצאת בקשר הדוק עם השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים. "מצעד החיים התחיל במסגרת הכנסייה הנוצרית כך ששני הארגונים הם ארגונים נוצרים שתומכים בזיכרון השואה ומדינת ישראל", היא אומרת. "פגשתי את נשיא השגרירות הנוצרית, ד"ר יורגן בולר, והתחלנו לדון בעבודתם ובמטרות שלנו בנוגע לשימור זיכרון השואה וגם בפרויקט הרפואי שלי. בחג סוכות האחרון השתתפתי בקריאת תהילים של יהודים ונוצרים יחד".
"כנוצרים אנחנו חייבים להיות מודעים להיסטוריה האנטישמית שלנו ששררה בכנסיות לאורך מאות שנים ולכך שהאמונה הנוצרית עצמה תרמה לשואה על ידי רדיפת יהודים לאורך כל ההיסטוריה של הכנסייה", ד"ר אקהרט מסכמת. "אכפתיות לניצולי שואה אינה יכולות לכפר על אנטישמיות נוצרית בדיוק כמו שפעילותי אינה יכולה לכפר על מעשי סבי, אך זהו חלק קטן שנוכל לעשות כדי להראות שאנו עומדים לצד הקורבנות ותומכים במדינת ישראל".
ד"ר יורגן בולר, נשיא השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים אמר: "ממצאי המחקר על ניסויים רפואיים שערכו הנאצים בבני אדם הם פורצי דרך. עבודתה של ד"ר אקהרט שופכת אור על ההתנהלות הבלתי-מוסרית של הרפואה הגרמנית בשואה. הנצחת השואה בקרב הדור הצעיר, חשובה מאי פעם במיוחד בתקופה בה האנטישמיות מתפשטת. לכן הקמנו ב'יד ושם' את 'הדסק הנוצרי' שמלמד תלמידים מרחבי העולם את סיפור השואה ובכך רותם אותם למאבק באנטישמיות הגוברת".