מים על הירח: סוכנות החלל האמריקנית נאס"א הודיעה הערב (שני) שמצאה מולקולות של מים על אדמת הירח. הממצא הדרמטי תואם את אלה שעלו במחקר נוסף בכתב העת "Nature Astronomy", שמצא כי מאגרים של מים קפואים יכולים לשרוד על הירח גם במכתשים קטנים מאוד. שני המחקרים צפויים להשפיע על תוכנית ארטמיס של נאס"א להנחית את האסטרונאוטית הראשונה ואת האסטרונאוט הבא על הירח עד שנת 2024, ולהקים תחנת מחקר מאויישת בקוטב הדרומי של הירח עד סוף העשור הנוכחי. 

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

אסטרונומים קדומים חשבו שמישורי הבזלת הכהים על הירח הם גופי מים, ולכן קראו להם בשמות כמו "ים השלווה", "ים הרוגע" ו"ים המשברים". היום אנחנו יודעים שהירח הוא למעשה מדבר. ללא אטמוספרה שתפזר את החום, הטמפרטורה על הכוכב היא 232 מעלות צלזיוס מתחת לאפס בצל ועד 127 מעלות מעל האפס בשמש. אם נניח כוס מים במקום מואר על הירח, הם יתאדו, יתפרקו לשני אטומי מימן ואטום אחד של חמצן, כאשר אטום המימן יתנדף לחלל.

עם זאת, כבר בשנות ה-60 של המאה ה-20 הועלתה האפשרות שיש מאגרים של מי קרח בקרקעיות המכתשים העמוקים בקטבי הירח, בכיסי קור שאור השמש לעולם אינו פוגע בהם. ב-2009 שלחה סוכנות החלל ההודית גשושית התרסקות למכתש הענק שאקלטון, ניתחה את האבק שהתרומם כתוצאה מהפגיעה והוכיחה את קיומם של מי קרח באותן "מלכודות קור".

במקביל, ויכוח עתיק ניטש בין מדענים בשאלת קיומן של מולקולות מים בתוך סלעים, שיכולים להגן על המים מפני קרינת השמש המאדה והמפרקת. ניתוח של פני הירח העלה ראיות לכך שאטומים של חמצן ואטומים של מימן קשורים כימית זה לזה בסלעים מינרליים, אלא שלא היה ברור האם הקשר הזה הוא מים (H2O) או הידרוקסיד (OH).

באמצעות הטלסקופ המעופף SOFIA של נאס"א וסוכנות החלל הגרמנית DLR, המורכב על מטוס ג'מבו, ד"ר קייסי הוניבול מנאס"א סרקה את אדמת הירח בחיפוש אחר קו הבליעה הספקטרוגרפי הייחודי של H20 באורך גל של שישה מיקרון – ואישרה את קיומן של מולקולות מים בסלעים.

קראו עוד:

40,000 קמ"ר של קרח

מולקולות מים אמנם לא ממש יעזרו לאסטרונאוטים ולמתיישבים הצמאים שלנו, שכן מדובר בכמויות זניחות של מים – וגם אותן צריך להוציא קודם מהסלע כמשה רבנו. מצד שני, גם מאגרי הקרח האדירים מציבים בעיה לוגיסטית: איך נכנסים – ובעיקר איך יוצאים חזרה – ממכתשי ענק בעומק קילומטרים רבים? כעת, מחקר חדש שמתפרסם ב-"Nature Astronomy" אומר שלא צריך להרחיק לכת כדי למצוא מים במדבר הירחי.

פרופ' עודד אהרונסון ממכון ויצמן למדע, שהיה שותף למחקר החדש, מסביר: "מאחר שהירח מסתובב סביב ציר מאונך לכיוון השמש, השמש לעולם אינה מטפסת מעל לדפנות הבורות בקווי הרוחב הגבוהים, כלומר באזור הקטבים. זה נכון לגבי מכתשי ענק ברוחב ובעומק של קילומטרים, אבל אנחנו הראינו שזה נכון גם לגבי מכתשים קטנים ורדודים, השכיחים בהרבה מהמכתשים הגדולים ועשויים להכיל מי קרח".

מאגרי קרח בתחתית המכתשים הגדולים בקוטב הדרומי (משמאל) והצפוני (מימן), כפי שצולמו על ידי צ'אנדריאן 1 ב-2018. קרדיט: נאס"א 

למסקנה זו הגיעו פרופ' אהרונסון ועמיתיו אחרי שלוש שנות ניתוח של נתונים תרמיים, טיפוגרפיים ותמונות ברזולוציה גבוהה מהמקפת לסקר הירח (LRO) של נאס"א. בעזרת מודלים ממוחשבים, החוקרים חישבו ומצאו שיש כ-40,000 קמ"ר שטחים מוצללים תמידית בירח – כפול מהערכות קודמות – כאשר חלק מאותן "מלכודות קור" אינן עולות בגודלן על מטבע של שקל.

"ברור שיש יותר מים במכתשים הגדולים, אבל יש יותר מכתשים קטנים מאשר גדולים", אומר פרופ' אהרונסון. "הדגש כאן הוא על נגישות. אם משימת ארטמיס 3 של נאס"א תנחת בקוטב הדרומי, לאסטרונאוטים יהיה פשוט יותר ללכת לכרות מים במכתש שקוטרו מטר, ושיפועיו מתונים, מאשר למכתש כמו שאקלטון שרוחבו כ-20 ק"מ. את הקרח אפשר יהיה להמיס בקלות ביציאה מהמכתש, להשתמש במים לשתייה או להפריד את המימן מהחמצן ולהשתמש בו לייצור דלק".