קראתי בעיתון שמגדל אייפל נפתח שוב למבקרים, אבל ללא מעליות. ״מדהים״, אמרתי לאשתי, ״סוף סוף משהו לא נורמלי! כבר שבועות שהכל מתנהל כאן כאילו כלום לא קרה, ובכל זאת יש גליצ׳ים במטריקס״.

מזה שנתיים אנחנו גרים בכפר קטן בדרום צרפת. כאן עברנו את השיא האירופי של מגיפת הקורונה שהקביל לשיא במולדתנו. לאורך כל האביב שוחחנו עם בני המשפחה בוואטסאפ כאילו כולנו מצויים באותו חדר. נכון, אנחנו הורשינו בתנועה לטווח של קילומטר שלם והם רק למאה מטר. נכון, כאן השתוללה מגיפה של ממש, שגבתה שלושים אלף חיים, בעוד שבארץ מתו מאות ספורות, אבל בגדול המצב בימי הסגר היה דומה כאן, שם ובעולם כולו, ואז זה השתנה.

ממציאות שאיחדה בין פתח תקווה ופילדלפיה, בין בחריין ובואנוס איירס, התפצל העולם לארצות ששבו לשגרה כזאת או אחרת וארצות שחולמות על זה. מצאתי את עצמי מתקשר לאמא שלי מרחוב צוהל, בטני מלאה ביין רוזה ולבי נינוח, ומוצא אותה ספונה בבית, קודחת מדאגה על מצב המדינה. בעבר השני בערה ארה״ב, שגם בה יש לנו משפחה וחברים. נפלא להתרגע על פני אי יציב כשהעולם הוא ים גועש. נפלא, אבל גם מוזר.

ככל שהתרחב הפער, כך התגברה בי האובססיה על מגדל אייפל, ליבה המסורתי של אירופה, הנקודה שאין אירופאית ממנה ואין טובה ממנה לתיאור צידם הזה של הדברים. טיפוס לראשו יהיה סימבולי בימים כאלה, שבהם אין לאיש עמדה גבוהה לראייה רחבה. יותר מכל, מדובר באתר התיירות מספר אחד בעולם כולו, והתיירות, או ליתר דיוק העלמה, היא חלק חשוב בתשבץ.

כדי להבין איך באמת נראית אירופה כרגע, בהשוואה לארץ ובלי קשר אליה, עלי להרחיק מן הכפר ולהיות תייר בעצמי. אתן לאשתי סופ״ש של התרגעות שכבר זמן רב נחוץ לה, אסע לפריז עם בתי בת הכמעט שלוש, ילדה ששונאת ללכת ברגל וכל הזמן דורשת ״בידיים״, ואניף אותה, בידיים, עד לראש מגדל אייפל.

פריז (צילום: Edward Berthelot Getty Images)
אתר התיירות מספר אחד בעולם , בלי תיירות | צילום: Edward Berthelot Getty Images

הבראסרי בתל אביב נסגר, מודל החיקוי - במצב נהדר

רבע שעה אחרי היציאה לדרך חזרנו בכל זאת קצת ארצה. הרכבת נעצרה בתחנת אביניון וסירבה לזוז ממקומה, כעבור עשר דקות נמסר בכריזה שבאחד הקרונות נמצא חפץ חשוד. לרגע חשבתי שישראליותי מעוררת בי הזיות, ולכן שאלתי את היושב מעבר למעבר האם זה באמת מה שדווח. הוא השיב לי שכן, בעברית.

ילדת המהגרים העקשנית שלי שמסרבת בדרך כלל להגות מילים בשפת אמה ומעדיפה את שפת הפעוטון, התבטאה פתאום בעברית גם היא  ״בוא נחכה״, אמרה אחרי שעה של עיכוב, כששקלתי שפשוט נרד מן הרכבת ונחזור הביתה. הוריה, האוהבים ערים יפות, קראו לה על שם אחת מהן. עכו הקטנה שמעה יותר מדי על פריז בימים האחרונים. היא כבר לא מוכנה להניח לה.

הסגר הצרפתי היה מהונדס היטב. בכל שבועיים יצאה שיידעה את הציבור מה צפוי בשבועיים הקרובים. לרגע לא היה פרטץ׳. אף פעם לא הודלפו פרטים על ויכוחים פנימיים ואי הסכמות

בסופו של דבר הרכבת הביאה אותנו לתחנת גאר דה ליון, ומשם עברנו לדירת קרובים רחוקים, המבלים את הקיץ בחופשה בספרד. זו דירה שהנגיף ביקר בה. שני קרובי חלו בימי האביב. דודתי הפסיכולוגית נדבקה כנראה מאחד ממטופליה. דודי נדבק ממנה. שניהם היו בסכנת חיים ושניהם שבו לאיתנם. המשפחה נותנת קרדיט לאחת מחברותיהם, רופאה העובדת בבית החולים בו אושפזו. מסתבר שגם באירופה המתפקדת לא מזיק כשיש קשרים.

אבל אירופה באמת מתפקדת. הסגר הצרפתי, גם אם התחיל מעט באיחור, היה קוהרנטי, מהונדס היטב ומתוקשר לתלפיות. בכל שבועיים יצאה הצהרה מטעם הנשיא או ראש הממשלה שיידעה את הציבור מה צפוי לו בשבועיים הקרובים, מה צפוי החל מעוד שבועיים, ומתי תימסר ההודעה הבאה. היציאה מן הסגר בוצעה בשלושה שלבים שתוכננו מראש. מוסדות החינוך נפתחו בהדרגה ובסבלנות. לרגע לא היה פרטץ׳. אף פעם לא הודלפו פרטים על ויכוחים פנימיים ואי הסכמות. דבר לא נעשה מהיום למחר והתוצאה היא שליטה קונסיסטנטית במגיפה. היא לא הודברה, כמובן, אבל היא רוגעת כמי הבריכה שבגני לוכסמבורג.

אפילו ידיעת כל הדברים האלה לא מכינה את האדם למפגש עם פריז כפי שהיא נראתה בסוף השבוע של ביקורנו. ביום הפארקים והרחובות הומים. בלילה גועשות המדרכות בסועדים ובלוגמים. בעוד הבראסרי של תל אביב נסגרה, מודל החיקוי שלה מצוי במצב נהדר. בחרתי דווקא במסעדה איטלקית קטנה לטובת אהבתה של עכו לפסטה. בעצם, היא אוכלת רק פסטה.

מה שעושה הנשיא - אף פעם אינו טוב

יומיים לפני שהגענו לפריז, סמן הלא-נורמליות היחיד של בוטל, המעליות לאייפל נפתחו. כל מבקר המצויד במסכה מוזמן לטפס לגובה 300 מטרים בקלילות חשמלית. ובכל זאת, משהו נותר חריג, אפילו שני דברים. האחד הוא חומת זכוכית המקיפה את כל תחתיתו של המגדל. אין לה קשר לקורונה. היא הוקמה לפני שנה לאור מסקנות ועדה שהוקמה למנוע אירועי טרור כמו אלה שהתרחשו בנובמבר 2015 והותירו 130 הרוגים, או זה שהתרחש בעיר ניס בשנה שאחרי כן.

בולט ממש כמו הקיר היה העדר התורים. מזה מספר שבועות פתוחים גבולותיה הפנימיים של אירופה ופה ושם נראית לוחית רישוי בלגית מתנהלת בין הכרמים שסביב כפרנו, אבל החריגה הדרמטית ביותר של הקיץ הזה ביבשת היא היעדרם של אמריקאים במכנסיים קצרים. משפחת תיירים בלונדינית יחידה התנהלה איתנו בפיתולי הגדרות, שעוצבו לנתב מאות תיירים מיוזעים לעבר המעליות. מלבד האמריקאים, אין הקיץ (כמעט) ישראלים באירופה. בריטים מחוייבים ב-14 ימי בידוד בכל נסיעה לתחומי מדינות שנגן. יפנים מורשים להגיע לאיחוד האירופי, אבל כפי הנראה חוששים.

הגענו למעלה, מביטים על כל רוחבה של עיר שמסרבת בתוקף לבעור, ומפטפטים עם חברים פריזאים ותיקים שהצטרפו לטיפוס. מילאד עוסקת בתחום האופנה, תיאו, בן זוגה, הוא קולנוען שחי תקופה בתל אביב. אחרי שובו לפריז התקיים כמדריך תיירים והוא יודע לספר נפלאות אודות המגדל. הידעתם שמעצבי המעליות האמריקאים זכו באזרחות צרפתית, שלא לפגום בפטריוטיות של המונומנט?     

בראש המגדל צילם אותנו תיאו שתי תמונות, אחת כשאני בלי המסיכה, ואחת עם המסכה וליד שני שלטי אזהרה: שלט אחד אוסר על שימוש בסלפי-סטיקס, כנראה מחשש שטלפון ישתחרר ויהלום בראשו של האיש היחיד שעומד בתור למטה. השלט השני אוסר על תליית מנעולים רומנטיים על סורגי המגדל, שלא יכבידו על המבנה המאוזן היטב. הוא הראה לי את התמונה והבהיר: ״שלושת סימני הזמן״.

פריז (צילום: יובל בן עמי)
הילדה שאוהבת רק פסטה | צילום: יובל בן עמי

מפגש עם צרפתים בתקופה הזאת עלול להיות מתסכל. הם נוטים להיות עסוקים מאוד בלקטר על השלטון ולהשוות את ניהול הקורונה בארצם לזה שהונהג בגרמניה למשל. מדובר בתוצאה של מסורת פוליטית ישנה בארץ הזאת, ששורשיה בימי המהפכה: מה שעושה הנשיא אף פעם אינו טוב. תמיד יש לבקר אותו, לחשוד בכוונותיו. העמדה בריאה, ללא ספק, אבל לאור הנעשה בארצי טרחתי ולמדתי לאחרונה את המילה הצרפתית gâtès: מפונקים.

לשמחתי, תיאו ומילאד אינם שותפים לטרוניות. הם ערים לעובדה שצרפת התנהלה באופן מסודר ותמכה בתושביה כלכלית לכל אורך הסיוט. מותג האופנה בו עובדת מילאד שייך בדיוק לקטגוריה הפגיעה ביותר. בגדים זולים - יקנו ההמונים תמיד. בגדים יקרים להדהים - תמיד יוכלו העשירים מכל לרכוש. מכנסיים ב-200 אירו הם פריט מותרות שנשען על יציבות הכלכלה. ובכן, היא יציבה.

"מסייה! זה 135 אירו לך ו-135 אירו לי!"

הכל בעולם הזה זז. אפילו מגדל אייפל. ״הוא נוטה נגד השמש״, הסביר תיאו. ״בגלל החום, הברזלים מתרחבים. הצד שפונה אל השמש גדל וראש המגדל נוטה לכיוון הצל. ככה הוא מסתובב כל היום. קצת מלחיץ, לא?״.

בזמן שניצבנו על ראש המגדל, החלה המטוטלת נעה לכיוון חדש. כבר באותו בוקר ידענו שזהו סוף השבוע האחרון של נורמליות כה קיצונית. הממשלה הודיעה שמיום שני יחוייבו מסיכות בכל חלל סגור ״כצעד מנע״. במהלך סוף השבוע הפך בהדרגה צעד המנע לצעד תגובה. מספרים מדאיגים החלו מגיעים מנקודות שונות על המפה, בהם מחוז מאיין, שנמצא כשלוש מאות קילומטרים ממערב לעיר, ומחוז או-רן המזרחי, שחווה את ההתפרצות הקשה ביותר מחוץ לבירה במהלך האביב.

לא יעלה על הדעת שפריז הנהנתנית והצפופה חסינה להתפתחות הזאת. הטיול האופטימי החל להיות מותח. טיול לבית קרובים בשכונה מזרחית צפופה היה מעורר אימה. כאן המדרכות הרחבות של מערב העיר נעלמות ומסתבר שריחוק חברתי הוא פריבילגיה לעשירי השאנס אליזה. ״מסייה!״ גערה בי ביום שני אופה באחת מן המגדניות הנפלאות של העיר, ״שים מהר את המסכה! אתה יודע איזה קנסות מטילים עכשיו? זה 135 אירו לך ו-135 אירו לי!״

התורים, באתרי התיירות  מן הסתם, לא התארכו. החלטתי לנצל הזדמנות נדירה ולקחת את עכו ללובר. הרחבה שמול פירמידת הכניסה המפורסמת הייתה ריקה לגמרי ושוב זגזגנו בזריזות בין החבלים. בקייצים אחרים המלצתי למטיילים לוותר על הלובר. שום יצירת מופת לא שווה עמידה של שעתיים בחום. כמה נורא שאין לי למי לומר עכשיו: רוצו! רוצו! זה פנוי! כמה עצוב שאני עצמי רץ לא בעליצות, אלא בחרדה, שנספיק להכנס לפני שתתחולל תפנית.   

בתוך דקות ניצבנו למרגלות גרם המדרגות המרשים, שבראשו ניצב פסל ניקה מסמותראקיה: אשה שאין לה ראש ולא זרועות, אבל היא מצוידת בכנפיים. שאלתי את עכו האם יש לה בעצמה כנפיים. היא הודתה שלא אבל הורתה על זרועותיה ועל ראשה, מסמנת שאת אלה יש לה. שאלתי מי עדיף להיות, עכו או האשה בפסל? היא השיבה: ״גם וגם".

פריז (צילום: יובל בן עמי)
יובל בן עמי ובתו עכו | צילום: יובל בן עמי

ניקה, תני לילדה הזאת כנפיים. בעולם ששוב הולך ונסגר, ודאי שהיא תוכל להמשיך לנוע, אולי אפילו לראות שוב את פריז בקרוב. תני כנפיים גם ליתר הילדים, שיוכלו להגיע לכאן ולכל מקום. אנא אל תתני להם להיסגר שוב בבית.

הולכים על חבל דק

בזמן שביקרנו בפנינת התיירות פריז, שבה פנינת התיירות ברצלונה וניתנה תחת סגר כמעט מלא. לונדון מעולם לא שבה לשגרה של ממש. בימים שאחרי הביקור, שככה מעט הדאגה. ממשלת צרפת, ששקלה להטיל מגבלות נוספות, החליטה להמנע מכך. שוב נעה המטוטלת לעבר הנורמאלי. אם ימשיכו התנודות להיות עדינות כל כך, הקיץ הזה יזכר ביבשת בעיקר בזכות היעדר התורים באתרי התיירות.

זה לא דבר קטן. התיירות משנה את פני היבשת מדי שנה. ערים שלמות וחבלי ארץ רבים לא ידעו מזה עשורים שלוות קיץ בגללה. תיירות תורמת לעושרם של יעדיה, אבל גם זורעת ניכור, מכבידה בצפיפות ופוגעת בסביבה. ימים ספורים אחרי הנסיעה לפריז ביקרנו ביעד מוכר לנו: הכפר הפופולארי רוסיון שבפרובנס. נדהמנו למצוא בליבו חניה. בעלי העסקים ושוטר מזדמן נהנו לגלגל אתנו שיחה. לבי נשבר למחשבה שאין לבני ארצי דרך לראות את אירופה כך.

אם תנודות המטוטלת יתרחבו. תיירות הפנים האירופאית תהיה במידה רבה אשמה בכך. אזורי חוף שכמעט ולא חוו את הקורונה לפני פתיחת הגבולות מצויים כעת בסיכון. חודש אוגוסט הוא חודש החופשה המקובל בצרפת ולא מן הנמנע שבמהלכו המגמה תקצין.

ככל שקרבים תאריכיו המאיימים של חודש ה״ווקאנס״, אני חושב יותר ויותר על הלוליין הצרפתי פיליפ פטי. בקיץ כזה ממש אבל שונה לחלוטין, בשנת 1989, מתח פטי חבל מכיכר טרוקדרו שעל הגדה הימנית ועד לקומתו הראשונה של מגדל אייפל, והילך עליו לרגל חגיגות 200 שנים לראשית המהפכה הצרפתית.

פטי הספיק לפני כן להלך בגבהים מרשימים הרבה יותר, בין היתר בין שני מגדלי התאומים בניו יורק, אבל מעולם לא הלך על חבל מרחק רב כל כך, 700 מטרים שלמים, ובאתר כל כך איקוני. אף אירוע אינו מעניק דימוי טוב מזה כמשל לימים האלה באירופה. אנחנו, הגרים ביבשת, עומדים ואפילו מתנהלים קדימה. אנחנו יציבים, אנחנו בשמיים, אבל אנחנו הולכים על חבל דק ובכל רגע עלולים למעוד היישר לתוך הסן.