בשכונה של עופר דקל, ישראלי שחי עם משפחתו בעיר ווהאן, היום (ראשון) לראשונה הותר הסגר - אחרי 59 ימים. סוף סוף יכלו התושבים לצאת מהבתים ולהסתובב ברחובות - אבל בסרטון שצילם ל-N12 זה כלל לא נראה כך, הדרכים נותרו ריקות ואנשים בעיר עדיין מפחדים לצאת. בפוסט שפרסם בפייסבוק הוא הפציר בציבור בישראל - "תיכנסו הביתה בבקשה, שלא תצטרכו לשבת 60 יום כמונו בבידוד, ותחששו מלצאת גם כשכבר יגידו לכם שאפשר".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"למרות שאמרו לנו שאפשר לצאת החוצה אף אחד לא יוצא", נשמע דקל מספר, בעודו מצלם את הרחוב הריק. "יש תחושה, אני לא רוצה להגיד מוזר, לאנשים יש תחושה כמו שלנו, אולי נחכה יומיים שלושה, אתמול היו קצת אנשים בחוץ, היום – שום דבר".
בפוסט שפרסם בחשבון הפייסבוק שלו תיאר דקל את המצב בשכונה: "היום ה-1 לשחרור (אבל בשבילנו הוא היום ה-60 למצור). 'אבא', ליאם מעיר אותי בהתלהבות. 'היום יוצאים החוצה, אבא וליאמי לשחק כדורסל', הוא קופץ בהתלהבות על המיטה שלנו ומיי ומיי מגיעה בריצה לראות מה קורה. אתמול, אחרי 59 ימים בבידוד, קיבלנו הודעה שגם אנחנו בשכונה הכואבת שלנו, יכולים לצאת החוצה, להסתובב בשכונה. מי שיוצא החוצה חייב להיות עם מסכה ועדיין אסור להתקהל. אסור לנו גם לצאת מהשכונה".
"מהחלונות שלנו רואים את העצים בפריחת אביב מקסימה", המשיך דקל. "אנחנו רואים מלמעלה גם כמה משפחות שיצאו להרגיש את החוץ. אנחנו רוצים אבל עדיין לא יוצאים החוצה. החלטנו לחכות קצת. נראה במהלך הבוקר איך אנחנו מרגישים. המשפחות שבחוץ לא הספיקו יותר מדי. גשם עז החל לרדת והבריח את האנשים חזרה לבתים.
'אנחנו לא צריכים לצאת', ננה אמרה לי יותר מאוחר בערב. 'אני ארגיש בטוחה לצאת רק כשיודיעו שכל העיר נפתחה לגמרי'".
"הטלנובלה המטלטלת שלנו לא נותנת לנו לצאת אפילו להפסקת פרסומת. הנה אנחנו צריכים שוב לקחת החלטה גורלית על החיים שלנו. אני לא יכול לספור כמה החלטות כאלה נדרשנו לקבל בחודשיים האלה. הפעם אולי נדמית החלטה יותר קלה מהפעמים הקודמות אבל זה רק נראה. גם הפעם זה קשה. אני חושב על הבעד והנגד. האם לצאת החוצה לזמן קצר או להמשיך להישאר בבית הבטוח שלנו, עם המזון שיש לנו לפחות לעוד חודש ועם השקט הנפשי שבבית אין סיכוי שנידבק".
"מיי מיי מטפסת על המיטה ומצטרפת לליאם בקפיצות. הם דוחפים אחד את השנייה ועוד מעט מישהו מהם יתחיל לבכות. לפני שזה קורה, אני ניגש לחלון ומסתכל החוצה. אין אנשים. השומרת בוורוד כבר לא נמצאת. אנחנו חופשיים לצאת למטה ולטייל קצת. 'יש 6,000 משפחות בשכונה שלנו', ננה מנהלת בעצמה טיעוני בעד ונגד. 'כמה מהן יצאו החוצה? אפילו לא 100. אנחנו לא היחידים שמהססים'. אני מסתכל על הילדים שעדיין מקפצים על המיטה. הם בריאים ולא יחלו כנראה. אבל מה יקרה אם אנחנו נצא החוצה? מה יקרה אם ננה ואני נידבק? מי ייקח את הילדים? מי ידאג להם אם יקרה לנו משהו?".
"'אבא, כדורסל', ליאם מכדרר משאלה אל תוך הדאגות שלי. אני עומד לאכזב אותו כי אנחנו לא נצא עכשיו. 'ליאמי', אני אומר לו. 'היום אנחנו לא נצא, אבל אבא וליאמי נשחק בבית כדורגל'. סליחה אם אני מאכזב גם אתכם. אני יודע שהשחרור שלנו מסמן את סוף הבעיה ואת התקווה שהנה ניצחנו את הווירוס ונותן כוחות גם לכם בישראל. זה קרוב, עוד מעט. אבל עוד לא נגמר. ב-60 יום כאן לקחנו החלטות חשובות שהשאירו אותנו בחיים. הזהירות הצילה אותנו כמה פעמים. לא נסכן את הכול עכשיו. נתאפק עוד קצת. את האביב והפריחה נרגיש בינתיים עוד קצת מרחוק ודרך חלונות".
בסיום הפוסט שלו כתב דקל אזהרה לישראלים: "בארץ יש עוד מי שמטייל בחוץ, הולך לים וגרוע מזה – ללא מסכות. תיכנסו הביתה בבקשה. שלא תצטרכו לשבת 60 יום כמונו בבידוד ותחששו מלצאת גם כשכבר יגידו לכם שאפשר".