העיר ואן בקצה טורקיה תוחמת את העולם המוכר לנו, הישראלים. סמוך אליה כבר נמצא הגבול עם אירן – ומעבר לגדר אפשר לראות את הדגלים האירנים מתנפנפים. ההשפעה האירנית מורגשת בכל מקום בעיר, רבים מהם מגיעים אליה בקיץ כדי לבלות. אבל בין האירנים שנמצאים בה יש רבים שנוכחותם בעיר הגבול הטורקית הזאת היא בדיוק ההבדל בין חיים לבין מוות.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
קמרן הוא רק אחד מהם. ב-2011, הוא אומר, חייו נהרסו אחרי שהתחיל לכתוב נגד המשטר בטהרן. "נגזרו עליי תשע שנות מאסר ו-160 הצלפות, וזה מה שקיבלתי. שלחו אותי לאגף שהיה מיועד לאסירים פוליטיים ואידיאולוגיים". אחרי חמש שנות עינויים בכלא הוא שוחרר, אך חזר לכתוב נגד המשטר ומצא את עצמו שוב בסכנת חיים, עד שברח מאירן – והגיע אל העיר ואן בטורקיה. הוא ורבים אחרים ציירו בפנינו את התמונה - כך נראה הדיכוי האירני מבפנים.
עלי עוד השתייך עד לפני חצי שנה לבסיג', מנגנון הדיכוי של משמרות המהפכה. "חיסלתי אנשים רבים באירן", הוא סיפר. "בין אם היה מדובר בגורמים פוליטיים, סוחרי סמים או אחרים - ברגע שהייתה מגיעה ההוראה שהם צריכים להיעלם בן לילה, באותו הלילה הייתי מחסל אותם. היינו הורגים אותם כי היינו חייבים".
זו הפעם הראשונה שמישהו מתוך מנגנון הרשע הזה מדבר עם כלי תקשורת ישראלי. "כשהייתי בן חמש הצטרפתי למחלקת הבסיג' של בית הספר. היינו יוצאים לרחוב ומכים את כל מי שדיבר נגד המשטר. פעם אפילו הכיתי את אחי עד זוב דם כי הוא דיבר לא יפה על חמינאי. הייתי כל כך קיצוני שאם מישהו היה מדבר לא יפה על המנהיגים, פשוט הייתי הורג אותו".
עלי טען כי בשלב מסוים לא יכול היה להתמודד עם העובדה שהפך, לדבריו, לחיה אלימה, גם כלפי משפחתו. אם זו הסיבה האמיתית לא ברור - אך מה שוודאי הוא שעלי נמלט מאירן מבוהל, עם אשתו וילדיו. על דבר אחד עלי שומר גם כיום: ההערצה לקאסם סולימאני. "סולימאני לא מת", הוא אמר, כשעל אצבעותיו טבעת זהה לזו המוכרת של הגנרל האירני. "התפילות הגנו עליו".
ועלי הציג גם את המבט על ישראל מתוך שורות המשטר: "היו אומרים שהמלחמה האחרונה שלנו, אחרי המלחמה עם דאע"ש, תהיה עם ישראל, ולהיות מוכנים תמיד כי מלחמה עם ישראל קרבה. תמיד היו אומרים את זה".