כשחושבים על רואנדה מדמיינים כאוס, לכלוך ומלחמות - אך מתברר שרואנדה של היום שונה לחלוטין מהתדמית. היא מסודרת להפליא, מצוחצחת, יציבה ובטוחה לא פחות ממדינות מתקדמות רבות. אף על פי שעדיין מדובר בדיקטטורה אפריקנית, מתברר שגם לנו, הישראלים, יש כמה דברים ללמוד מרואנדה. 

מי שיגיע לרואנדה (כשאפשר יהיה לחזור לטוס) יופתע לגלות עד כמה המדינה הזעירה שבלב אפריקה מרתקת ויוצאת דופן בתוך הכאוס של היבשת השחורה. אפילו הקורונה, לפחות לפי הנתונים הרשמיים, לא תפסה בה חזק - במדינה מדווחים על מקרים בודדים של הידבקות.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

רוב נשי בממשלה, בפרלמנט ובמערכת המשפט

דעה קדומה מרכזית שהשתרשה לגבי רואנדה נוגעת לנושא השוויון. לא מעט תיירים שמתכננים טיול במדינה מדמיינים בראשם מדינה ארכאית שבה הגברים שולטים ברשויות השלטון, בתאגידים, במשרדי הממשלה וביתר מוקדי הכוח. אך לא רק שמדובר בטעות מרה, אלא שבפועל מתקיים ההיפך. הפרלמנט הרואנדי העביר חוק שוויון בייצוג במוסדות השלטון, כך שמספר השרים במדינה שווה למספר השרות.

 

נתניהו ונשיא רואנדה
נתניהו ונשיא רואנדה | צילום: יחסי ציבור

עינכם קוראות נכון – רואנדה היא אמנם מדינת אפריקנית מתפתחת שמתמודדת עם עוני ובעיות נוספות, אך בנושא השוויון היא לגמרי מפותחת יותר מישראל. 64 אחוז מחברי הפרלמנט הם נשים, 50 אחוזים מחברי הממשלה הם שרות, יותר ממחצית ממנכ"לי משרדי הממשלה הם נשים ויותר ממחצית מהשופטים בבתי המשפט הם נשים. לשפשף את העיניים וללמוד.

פרה לכל משפחה ענייה

עניין נוסף שמציג את החשיבה היצירתית של הרואנדים מתקשר לפרות. במדינה האפריקנית הקטנה, כך מתברר, מקבלת כל משפחה בעשירונים התחתונים פרה - ולא רק בחג השבועות. אין למדינה את היכולת לשלם קצבאות לעניים, אז הממשל החליט להעניק להם את האפשרות ליהנות מהמשקה הלאומי של רואנדה – חלב.

פרה ברואנדה
פרה לכל משפחה ענייה | צילום: רויטרס

כך הפרה מספקת להם סידן, יכולת לשכור בה, להרביע אותה או למכור את בשרה. למעשה, המדינה איננה נותנת כסף לאזרחיה אלא אמצעי שיוכל לסייע להם בצורכיהם הבסיסיים ובייצור פרנסה. באשר למשקה הלאומי, בבירה קיגאלי תוכלו לראות בכל פינה "מילק בר" – דוכן שבו יושבים ושותים חלב טרי. ומה לגבי המחיר? אל דאגה, הוא שווה לכל כיס.

פיוס בין רוצחים למשפחות הנרצחים

לאחרונה צויינו 25 שנה לרצח העם המחריד שאירע במדינה, כאשר בני שבט ההוטו טבחו באכזריות בבני שבט הטוטסי. תוך 3 חודשים נרצחו בנשק קר קרוב למיליון איש, כשישית מאוכלוסיית המדינה. מאז נמצאת רואנדה בתהליך של שיקום ויצירת זהות מאחדת, ללא העדפת קבוצה אחת על פני האחרת.

איך הם עושים זאת? ברואנדה מתגוררות משפחות שיקיריהן נרצחו לצד משפחותיהם של הרוצחים - ולא מדובר במחזה נדיר. זה אמנם בלתי נתפס, אך זו המציאות שם. למעלה ממחצית מהאוכלוסייה במדינה נולדה אחרי רצח העם, מה שאיפשר לרואנדים לפתוח דף חדש ולבנות חברה חזקה ומאוחדת. ועדיין, המציאות הזו איננה פשוטה, ולכן במדינה קידמו הקמת כפרי פיוס שבהם מתגוררים אנשים שברחו מהמדינה, חלקם רוצחים, וכעת רוצים להשתלב בחזרה בחברה.

קיגאלי, בירת רואנדה
קיגאלי, בירת רואנדה | צילום: Rwanda Government

ב-8 כפרי הפיוס מתגוררים רוצחים לצד משפחות הנרצחים, והמודל הזה מצליח: הם חיים בשלום, ילדיהם משחקים יחד ומתקיימות פעילויות משותפות. ההוטו קיבלו קיצור בעונש על השתתפות ברצח העם והטוטסי קיבלו בתים חינם כדי שיסכימו לחיות שם ביחד. בהתחלה, דרך אגב, המדינה היא זו שמממנת עבור התושבים את השהייה בכפרים.

רחובות הבירה מצוחצחים

הרואנדים מבקשים מתיירים שלא להביא עמם שקיות ניילון כי במדינה האפריקנית יש מודעות סביבתית גדולה. אם תטיילו במרכז קיגאלי ותחפשו לכלוך - ככל הנראה לא תמצאו. הרואנדים מעסיקים כוח אדם רב כדי לשמור על הדרכים בבירה מצוחצחות ואחת לחודש אף אוסרים נסיעה במכוניות כדי לצמצם את זיהום האוויר.

נוסף על כך, בבירה קיגאלי מקובל לאכול ולשתות רק בבית, כך שלא תתקלו בדוכני אוכל רחוב ברחובות, לא תראו בקבוקים זרוקים ולא תמצאו אריזות תקועות בשיחים או סיגריות כבויות על המדרכה. העישון, האכילה והשתייה נעשים כולם בבית - על הרחוב שומרים מצוחצח.

יום ללא מכוניות בקיגאלי, בירת רואנדה
יום ללא מכוניות בקיגאלי, בירת רואנדה | צילום: Rwanda Government

למרות כל אלו, חשוב לציין שהניקיון ברחובות הבירה המרכזיים אינו משקף כלל את המצב באזורים אחרים במדינה. מספיק לסטות קצת לשכונה ניאנרמבו בשביל להבין שמחוץ לטווח העין יש עוני אפריקני שגרתי. כלומר, החלק הנקי הוא שולי ביחס למקומות הרגילים.

רואנדה היא עדיין מדינה אפריקנית שנשלטת בידי הדיקטטור פול קגאמה ומתמודדת עם הרבה בעיות נתונות: מתנגדי משטר יושבים במאסר, אין חופש עיתונות והמדינה חד משמעית לא דמוקרטית. עם זאת, ההתפתחות של רואנדה מזכירה לנו שמהמקום הנמוך ביותר תמיד אפשר לפרוח ושהרצון של האזרחים לבנות חברה חדשה, מאוחדת ובטוחה חזק יותר מכל.

הכותבת התארחה במדינה במסגרת משלחת של הארגונים עולם, גשר וסיד.