ההכרזה של סודן על הסכמתה למהלכי נורמליזציה עם ישראל היא לא פחות מהיסטורית. המדינה שמבירתה יצאו שלושת הלאווים שעיצבו את עתידו של המזרח התיכון, ששימשה בית חם לתאי טרור שונאי ציון וסייעה לאיראן ולגרורותיה במזה"ת, הודיעה בריש גלי שהיא מצויה במגעים עם ישראל. מדובר בהפתעה נעימה, אבל אי אפשר לבנות על זה שהסודני הממוצע יתרום כסף לקק"ל או יעמוד לשירת התקווה. במקרה הסודאני, האינטרס הוא המלך, והאינטרס הוא כלכלי.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אחרי עשרות שנות שלטון של הרודן האלים והאכזר עומאר אל באשיר, במהלך השנה שעברה נכבש השלטון על ידי עבד אל פתח אל בורהאן, נשיא המדינה בפועל. בורהאן יודע היטב כי המשך שלטונו תלוי ברווחה וביציבות כלכלית. שנים של חרם כלכלי מצד ארה"ב לצד מלחמת אזרחים פנימית ורצח עם בחבל דארפור רוששו את הקופה הסודאנית. משטרו הטרי של בורהאן עומד על כרעי תרנגולת ולצד הכלכלה הכושלת הוא נאלץ גם להתמודד עם שסעים אתניים קשים.
האיש שנבחר להתמודד עם המצב הוא עבדאללה חמדוק, שבאוגוסט האחרון מונה לתפקיד ראש הממשלה. חמדוק, דוקטור לכלכלה שמילא תפקידים בכירים באו"ם, מאמין כי הדרך לצאת מהמשבר הכלכלי ולייצר צמיחה היא להתנער מהתדמית של מדינה תומכת טרור ולהסביר פנים למדינות המערב. אחד מהצעדים שממחישים את המדיניות החדשה הוא ההכרזה על בחירות דמוקרטיות שאמורות להתקיים בעוד שלוש שנים, בהנחה שהמצב במדינה יישאר יציב.
לא מפתיע שבכדי להתקרב לארה"ב ביקשה סודן לדבר עם ישראל: היחסים החמים בין טראמפ לנתניהו תרמו לכך, אולם מאז ומתמיד היה זיהוי "שטני" בין ישראל לארה"ב (השטן הגדול והשטן הקטן), מה שיצר את התפיסה שהדרך ללב האמריקאי עוברת דרך הראש היהודי.
מהלך הנורמליזציה עם ישראל רחוק מלהיות קונצנזוס. בחרטום הבירה נערכו מחאות שהובלו על ידי האנשים שהפגינו להפיל את משטרו הקודם של אל באשיר. בינתיים, הדיל בין המדינות הוא אווירי: מסתמן שישראל תקבל אישור לטוס מעל סודן בדרך לדרום אמריקה. יש בזה משהו אירוני, מאחר שבפעם האחרונה שדווח על גורמים ישראלים בסודן היו אלה מטוסי חיל האוויר.
על כל פנים, קשה להאמין שגם אם ייחתם הסכם שלום תצליח סודן למגר, בשליחות ישראלית, את תאי הטרור שהשתרשו בשטחה העצום. אבל עדיין אין להפחית בחשיבות ההצהרה של מדינת האויב מהסיבה הפשוטה שבתוך ההצהרה על נורמליזציה עם ישראל מסתתרת הכרה במדינת ישראל.
כיצד זה ישפיע על מצב מבקשי המקלט האפריקאים בישראל?
בשתי מילים: לא ישפיע.
על פי החוק הבינלאומי, הסכמת מדינה לקליטות מהגרים אינה מספיקה בשביל לאפשר החזרה כפויה אליה, גם לא קיום יחסים דיפלומטיים בין מדינת ההגירה למדינת המוצא. הדוגמה המובהקת לכך היא אריתראה, ממנה מגיעים מרבית האפריקאים החיים בישראל. לאריתראה ולישראל יש מערכת יחסים ביטחונית ענפה ונציגויות הדדיות בשתי המדינות. השגריר האריתראי, למעשה, קורא לא אחת לאריתראים לשוב לביתם. למרות זאת, ישראל לא עורכת מבצע גירוש המוני.
הסיבה לכך היא שהחזרת פליטים או מבקשי מקלט היא סוגיה שבעיקרה משפטית ולא דיפלומטית. בראש ובראשונה, הקריטריון המרכזי הוא השאלה אם מדינת המוצא היא בטוחה ואם ניתן לערוב לביטחונו של מבקש המקלט לאחר חזרתו אליה.
במקרה של סודן המעורערת, מופרך לחשוב שהיועץ המשפטי לממשלה יאפשר גירוש גם במקרה של מיסוד מלא של היחסים בין חרטום לירושלים. וגם אם כן, בג"ץ כנראה יפסול כל יוזמה כזו על הסף.
חשוב גם להזכיר שמתוך 32 אלף מבקשי המקלט מאפריקה שנמצאים בישראל, פחות מ-7,000 הם מסודן. בנוסף, חלק מהסודנים החיים בישראל מקורם בחבל דארפור האלים, שלשם אין אף פקיד או מנהיג, גם לא הנצי ביותר, שמסכים להחזיר מבקשי מקלט. לכן, גם אם גירוש הסודנים היה ריאלי, השינוי הדמוגרפי יהיה שולי בלבד.
למה לא אוגנדה?
בחלקים גדולים באפריקה, בעיקר באזורים עם רוב נוצרי, ראש הממשלה בנימין נתניהו זוכה למעמד-על כמי שעומד בראש מעצמה צבאית, טכנולוגית ובעיקר חקלאית. באוגנדה בפרט, נתניהו נתפס כמנהיג כמעט מיתי. לא רק בגלל מעמדו בעולם, אלא גם בגלל קשריו המשפחתיים: מבצע אנטבה הוא אירוע מכונן והיסטורי גם במדינה המשוונית, וידוע לכל אוגנדי חובב היסטוריה שראש הממשלה הישראלי הוא אחיו של יוני, אחד ממפקדי המבצע.
למרות כל זאת, תרשו לי להמר שבזמן הקרוב שגרירות אוגנדית לא תיפתח בישראל, וודאי שלא בירושלים.
יוורי מוסבני, נשיא אוגנדה, הוא ללא עוררין האיש החזק במדינה. שנייה לו בכוחה היא רק אשתו, ג'נט, פוליטיקאית שכיהנה כשרה בממשלת בעלה. לו רק היה רוצה, בהינף עט היה מוסבני מקים שגרירות אוגנדית בירושלים, או לפחות מצהיר על כך. אבל זה, כידוע, לא קרה.
כדי להבין מדוע, צריך להבין את יחסי הכוחות באזור הזה של אפריקה, בעיקר בין אוגנדה לרואנדה. במשך שנים היו שתי המדינות בעלות ברית, אבל באחרונה היחסים ביניהן התערערו לאחר ששני אזרחים אוגנדים שחצו את הגבול לרואנדה נורו ונהרגו, מה שיצר תקריות רבות של חילופי אש בין חיילים לאזרחים משני צדי הגבול. לפי שעה, לא נראה שמוסבני ופול קגמה, מנהיג רואנדה, עושים מאמץ לפתור את הסכסוך, ונראה, על פי דיווחים שמגיעים משם, שמדובר בחבית חומר נפץ שעלולה להתפרץ בכל רגע.
למנהיגי אוגנדה ורואנדה ישנם מאפיינים דומים רבים: שניהם הנהיגו כוחות של מורדים נגד המשטר שקדם למשטרם, שניהם מנהלים שלטון סמכותני בן עשרות שנים, ושניהם הצליחו לייצב את מדינתם אחרי מלחמת אזרחים עקובה מדם. מעל הכל, שני המנהיגים רואים את עצמם כמנהיגים החשובים ביותר של האזור הזה באפריקה.
כיצד זה קשור לשגרירות בירושלים?
לפני חצי שנה נחנכה ברוב טקס שגרירות ישראל בקיגלי בירת רואנדה. זה מהלך חשוב שחיזק את הקשר בין שתי המדינות. אוגנדה, עם זאת, נשארה בצד, ובצל הסכסוך עם רואנדה, כבודה הלאומי נפגע עמוקות. כאשר מכניסים למשוואה את העובדה שידיו של העולם הערבי טבולות עמוק בענייניה של אוגנדה, בהשקעות, בנפט, בבנייה ובעסקים, קשה לזהות את האינטרס של אוגנדה לעשות מהלך מתריס כלפי ידידותיה הערביות.
בשביל מהלך כזה תצטרך ישראל לתת אתנן כבד הרבה יותר מקו התעופה הישיר בין לוד לקמפלה ופתיחת שגרירות ישראלית, וכזה, ככל שהצהירו המנהיגים, לא הוצע. וחוץ מזה, לאיזו מדינה יש מוטיבציה לבצע שינויים מדיניים מרחיקי לכת שיפעלו לטובת מנהיג שפגע בכבודה? במהלך פגישתם של נתניהו ומוסבני הביע ראש הממשלה תקווה כי שגרירות אוגנדית תיפתח בירושלים. מוסבני השיב לו: אני לא רואה למה לא, נלמד את זה.
בתרגום דיפלומטי: “תודה, אבל לא תודה”.
גלעד שלמור הוא כתב חדשות 12 וחוקר אפריקה באוניברסיטת בן-גוריון