הישראלים ששוהים בסין בימים אלה ממשיכים בשגרה המשונה שכפתה עליהם מגפת הקורונה. "אחנו אמורים לקבל היום 12 חבילות אטריות מאיזה אתר", מספר עופר דקל, שגר בסין כבר 21 שנה עם אשתו ננה וילדיהם לי-אם ואמילי. "אפשר ללכת לסופרמרקטים, אבל התורים עצומים – ואתה לא רוצה לעמוד שלוש שעות בתור עם אנשים שיכול להיות שאחד מהם חולה".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
לדברי עופר, הוא מקפיד שאשתו תשב לאכול איתו ועם הילדים. "גיליתי שבזמן הצנע בישראל, הנשים דאגו לתזונה של הגברים והילדים והצטמצמו בעצמן – מחקרים באותה תקופה מצאו שהן בתת-תזונה הרבה יותר מגברים וילדים", הסביר. ואכן, ננה מודה: "אתמול אכלתי חצי. אז מה, ארזה".
דורון לוראן, שף קונדיטור שחי בשנגחאי עם ארוסתו לינה ציקונביצ'ה כבר 4.5 שנים, נסע לנפוש בצרפת אצל משפחתו. "סביר להניח שנחזור לשנגחאי, אבל אנחנו לא יודעים מתי", הוא אומר. "יש הרבה שמועות שהמספרים לא נכונים, ואף אחד לא יודע כמה אנשים באמת נדבקו. יש לזה השפעה מאוד גדולה על המצב הכלכלי, סין נעצרה".
רחל ועודד עופרים, פנסיונרים מקיבוץ גבעת השלושה, הפכו לאסירים בתוך ספינת הקרוז עליה הפליגו, כשהתגלה שאחד הנופשים האחרים נדבק בנגיף. "הוא עלה בטוקיו, יצא לטיול מאורגן עם אנשי האוניה שלנו באוטובוס סגור – ואחרי ארבעה ימים בהונג קונג התברר שהוא נשא של הווירוס", מתארת רחל. "התחילה פאניקה: השאירו אותנו בלב הים, האספקה החלה להידלדל – מזון, סולר ותרופות.
"רק הבוקר ב-8:00 איפשרו לנו לשוב ולעגון בנמל, וכשפתחנו את המרפסת ראינו המון אמבולנסים, אנשי טיהור ותקשורת מכל העולם", היא מספרת. "הקפטן הודיע לנו שעוד עשרה אנשים נדבקו, ולכן אנחנו נשארים בהסגר שבועיים. אסור לנו לצאת מהחדר, אנחנו מעבירים את היום בטלפונים".
אבל עודד מוצא גם נקודת אור: "היום הגיעה אספקה סוף סוף – לקראת הצהרים קיבלנו ארוחה מלאה ויפה".