אחרי 10 חודשים של מעצר ברוסיה - נעמה יששכר נחתה הערב (חמישי) בארץ, אחרי שבשעות הבוקר היא כבר פגשה את אמה ואת ראש הממשלה ורעייתוו. אך הישראלית הראשונה שראתה את נעמה יששכר מחוץ לכלא עשתה זאת אפילו לפני אמא שלה - הבוקר בשעה 10:45 (שעון ישראל) קיבלה קונסולית ישראל במוסקווה יפה אוליביצקי, טלפון: "תתארגני ותצאי החוצה". "היא לא הפסיקה להגיד תודה", סיפרה על הרגע המרגש.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"התקבלה הוראה מלשכת הנשיא ומגורמים בשירות בתי הסוהר וביקורת הגבולות המקומיים שאני אקבל את נעמה", סיפרה אוליביצקי. בשעה 11:05 הגיעה הקונסולית אל נעמה, הדלתות נפתחו והיא יצאה אליה - חופשיה. "חיבקתי אותה חזק, במשך שתי דקות פשוט עמדנו חבוקות ובוכות", תיארה. "היא לא הפסיקה להגיד תודה, נרגשת, המילים פשוט נעתקו. זה היה מהרגעים שהמילים נעתקות והחיבוק הוא הדרך היחידה להביע את איך שאת מרגישה. שתי דקות אחר כך היא כבר הייתה בידיים של אמה יפה".
זו לא הייתה הפעם הראשונה שנעמה פגשה את אוליביצקי. שעות לאחר המעצר ב-12 באפריל שנה שעברה הקונסולית קיבלה עדכון מהגורמים הרשמיים במדינה. "ליווינו אותה לאורך כל התהליך", היא תיארה. "העברנו רשימה של עורכי דין מומלצים והתחלתי בלחץ ועבודה מול גורמי הקשר שלי בשירות בתי הסוהר כדי לבדוק כל הזמן מה קורה איתה. לא תמיד הצלחנו לעזור עם הביקורים של יפה, אבל השתדלתי להיות שליחת הציבור שלה אל נעמה".
בשיחה עמנו אוליביצקי נזכרת בדמעות בביקור הראשון שלה אצל נעמה בכלא. "יפה שלחה איתי מכתב ארוך של חמישה עמודים כתובים צפוף", היא משתפת בהתרגשות. "ישבתי מהצד השני של מחיצת הזכוכית ושימשתי לה כחלון ראווה, החזקתי את הדף הראשון ואז השני ואז השלישי עד שקראה הכל הבינה והפנימה את מה שאמא שלה רצתה להגיד לה. לאורך הדרך היו דיבורים ברמת המנהיגים, אבל בינתיים מישהו היה צריך לדאוג לאסירה".
"הגיעו לבקר אותה בכלא - והיא לא הייתה שם"
המסע שעברה אוליביצקי עם משפחת יששכר בעשרת החודשים האחרונים היה רווי עליות ומורדות, לא מזמן עוד העריכו גורמים מדיניים שהשחרור לא קרוב. רגע אחד מפחיד במיוחד היה אחרי הדיון בערעור שנדחה. "הקשר איתה אבד, עורכת הדין הגיעה לבקר אותה בבית הכלא ועדכנה שהיא לא שם", היא מתארת. "אני לא יכולה לתאר את היום הזה כשאני מרימה טלפונים לכולם ומתחננת על נפשי עד שאיתרנו אותה בכלא אחר".
"התנאים שם היו פחות טובים ונעמה סיפרה על דברים קשים שהיא עוברת שם", ממשיכה אוליבצקי. "למחרת, ערב הנובי גוד הרמתי שוב טלפונים, הבטחתי שאהיה אסירת תודה אם רק יחזירו אותה לכלא הקודם לפני החג וניגנתי על הרגשות שלהם. אחרי כמה שעות קיבלתי טלפון שהיא חזרה".
"פה מסתיים המסע אבל לא בשבילי", מסכמת אוליבצקי. "יש לי עוד הרבה עבודה, יש עוד אסירים לבקר, צריך לסייע לעזור לבדוק מה הצרכים. עבודה קונסולרית היא מנעד מטורף ורחב שנוגע בחיים של אנשים מרגע שנולדים עד הרגע שהולכים מן העולם. כל פעם שחותמים על העברת גופה יש טיק בלב אזרח ישראלי שהלך לעולמו. יש לי קולגות נפלאים ונפלאות בחרבי העולם שעושים עבודת קודש 24/7 לא מכירה אף מדינה בעולם דוגמה אח ורע מה עושה המדינה הקונסולים והקונסוליות למען האזרחים שלה".