כך נראים החיים תחת עוצר בסין: שלוש משפחות של ישראלים שמתגוררות במדינת הענק, מוקד ההתפרצות של וירוס הקורונה, תיעדו במיוחד ל"אולפן שישי" את החיים בצל המגפה. הרחובות הריקים, הביקוש העצום למסכות - והחשש מהעתיד.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
שנגחאי
דורון לוראן הוא שף קונדיטור שחי כבר יותר מ-4 שנים בסין עם ארוסתו, ליגה ציקנוביצ'ה, שעובדת במותג תכשיטים. "מעט מאוד אנשים מסתובבים ברחובות, מסתגרים בבתים, מי שיוצא החוצה זה עם מסכה. אנשים גם מתרחקים אחד מהשני", הוא מספר.
דורון יצא לחפש מסכות לפנים במספר מקומות – והתקשה למצוא: "הכל סגור חוץ מ-7/11 למיניהם שפתוחים. מסכות שמוכרים ברשת הזו לא מתאימות ומאוד קשה למצוא מסכות. גם בבית המרקחת לא נשארו. אנחנו לא מרשים לעצמנו לשהות בחוץ יותר משעה".
בעקבות התפשטות הנגיף, החליטו בני הזוג לעזוב את סין לאירופה: "החלטנו לעזוב ולסגור את עצמנו בבית טוטאלית עד הטיסה. "העיר ממש ריקה, אין אנשים ברחובות. מטליות זה הדבר הכי זמין שיש לנו לחיטוי".
צ'נגדו, מחוז סצ'ואן
דובי ושרה הניג, שליחי חב"ד, מתגוררים בסין עם ילדיהם חנה, בת ה-7, מושקא בת ה-5, שיינא בת ה-3 ומנחם מנדל בן השנה. בני הזוג מספרים שבתחילה, הילדים לא הבינו למה צריך לחבוש מסכות כשיוצאים לרחוב.
"זה מלחיץ, זה לא נעים, מדובר במשהו גדול יותר ממה שאנחנו מבינים", מספר דובי, "בהתחלה היינו צריכים להרגיל את הילדים לצאת עם מסכה. הם התרגלו לזה כבר וישר שמים את זה. הקטן שלנו רצה לשים מסיכה בבית ולהסתובב כי ככה הוא חושב שהולכים".
ווהאן
במקרה של משפחת דקל, הסגר הוא אפילו חמור יותר. עופר וננה דקל, בעלי מפעל להדפסות, וילדיהם לי-אם בת ה-6 ואמילי בת ה-3 חיים בעיר ווהאן, שבה החל להתפשט הנגיף.
ילדיהם לא הולכים לגנים בגלל הווירוס – ונאלצו לחשוב על פתרון מקורי שיפיג את השעמום והתסכול של שהות כה ארוכה בין קירות הבית. דובי הניג, חברו של עופר, הציע לו לפתוח מעין "כיתה אונליין" למען הילדים: "הילדים שלו ושלי שמחו לראות עוד אנשים בדרך הזו".
עופר ננה והילדים נאלצו לוותר על ארוחת חג משפחתית מורחבת לרגל השנה הסינית החדשה – והסתפקו בארוחה קטנה בבית: "אנחנו בארוחת חג מצומצמת לרגל השנה החדשה, רק ארבעתנו במקום משפחה של 200 אנשים. זה בגלל הווירוס, מקווים שיהיה בסדר".