מדוע אנחנו שוכחים מידע שלפני רגע זכרנו?
המוח האנושי הוא אחת האניגמות המרתקות שיש והוא זה שעומד מאחורי שלל תופעות שקורות לכולנו: איך זה שאנחנו זוכרים פנים ולא שמות? למה אנחנו מפספסים משימות חשובות שקופצות לנו דווקא בסוף היום? איתי עניאל, מומחה בפיתוח אסטרטגיות לשיפור הזיכרון, עם כמה הסברים מרתקים
מדוע אנחנו זוכרים פנים של אדם מוכר אך במקביל לא מצליחים להיזכר בשמו? מדוע תוך כדי צפייה בסדרה או בסרט אנחנו לא מצליחים לזכור היכן ראינו את אותה השחקנית קודם לכן? איך יכול להיות שהגענו לסופר ושכחנו לרכוש דווקא את הפריט שבשבילו הגענו? מדוע נשכח לבצע משימה במשך כל היום אך נזכר בה דווקא באמצע הלילה? ומה גורם לנו לשכוח שנעלנו את הדלת רק לפני 3 דקות? איתי עניאל, מומחה בפיתוח אסטרטגיות לשיפור הזיכרון, מסביר את כל תופעות השכחה הכי מעצבנות שיש
הבעיה: אנחנו זוכרים את הפנים אך לא מצליחים להיזכר בשם
ההסבר: "בעוד שהזיכרון של הפנים מאוחסן באזור מוח אחד, מידע כמו שמות מאוחסן באזור אחר. בכדי לחבר בין שתי פיסות המידע הללו, המוח צריך לבצע אינטגרציה כאשר המידע שאותו המוח קולט ראשון (הפנים) יקושר למידע אחר (השם) המאוחסן כאמור באזור אחר ויפעיל אותו", מסביר עניאל. "לעתים ההפעלה הזו לא צולחת וההסבר לכך הוא שהקשר בין שני האזורים לא תמיד נוצר בצורה תקינה ולעתים הוא לא מספיק חזק כדי להפעיל את המידע. בנוסף, יכול להיות שבעבר הקשר היה חזק אך עם הזמן הוא נחלש מאחר ולא הפעלנו אותו. לדוגמא, סביר מאוד להניח שניתקל בבעיה הזאת יותר עם אדם שאנחנו לא רואים לעיתים תכופות מאשר עם קרוב משפחה מקירבה ראשונה שאנחנו רואים כל יום.
תאוריה נוספת שמסבירה את זיהוי הפנים לפני השם ולא ההפך קשורה לכך שפנים ובכלל דמויות הן מידע ויזואלי מוחשי שאנחנו מזהים כחלק ממנגנוני הישרדות בסיסיים (דמיינו מצב הישרדותי שבו המוח מזהה סכנה בדמות חיה טורפת – כמה מהר הוא יפעל), זאת בעוד ששמות הם מידע מופשט שדורש מאמץ רב יותר בעת השליפה מהזיכרון, בפרט כאשר הם לא מתורגלים".
הבעיה: שוכחים לטפל במשימות חשובות במשך היום ונזכרים בהן מאוחר יותר
הבעיה: אנחנו יודעים שאנחנו מכירים מישהו אך לא זוכרים מאיפה
ההסבר: אחת מהתיאוריות שיכולה להסביר את התופעה הזאת היא תיאוריית ה"דעיכה". "דמיינו מידע חדש במוח כמו שביל חדש בשדה ירוק שאנחנו הולכים בו. אם נחזור ונלך באותה הדרך כל יום – השביל יישאר באופן ברור באדמה, אך במידה ולא, השביל בו הלכנו יתכסה שוב בצמחייה ונתקשה לאתר אותו. תיאורית הדעיכה מדברת על אפקט דומה גם בזיכרון. שחקניות כמו מריל סטריפ או אנג'לינה ג'ולי כנראה לא נשכח – כי אנחנו נתקלים בהן פעמים רבות וחוזרים אליהן באותו ה"שביל" הזיכרון שיצרנו. אך אם מדובר בשחקן או שחקנית שראינו לפני זמן מה ולא נתקלנו בהם מאז, אז שביל הזיכרון דועך ואנחנו מתקשים לאחזר את המידע. אגב, אותו הדבר קורה לשפה שלמדנו אך לא תרגלנו מספר שנים, או לשיר שבעבר זכרנו בעלפה אך לא שמענו אותו זמן רב.. במילים אחרות, הקשרים בין תאי העצב במוח (סינפסות) שבהם מקודד המידע, נחלשו עם הזמן והביטוי לכך הוא במקרי שיכחה.