זה חמוד כשזה מגיע מבעלי חיים או מילדים ותינוקות, ומצד שני, כשמישהו עושה את זה באמצע שיחת נפש, שלא לדבר אם הפיהוק מגיע מהפסיכולוג בזמן מונולוג קורע לב - זה עלול להיות מאוד מעליב. למה אנחנו מפהקים בעצם, והאם זה נובע מעייפות נטו? ובכן, ספויילר: ממש לא. הנה כמה מהתיאוריות השונות שמבקשות להסביר את הסיבה לפיהוקים שלנו: 

  1. פיהוק הוא רק זריקת חמצן למוח

    כך לפחות נטען אם כי אין הסכמה מדעית לסיבה שלשמה אנו מפהקים. פיהוק הוא רפלקס פרימיטיבי. זו הסיבה למשל שרוב בעלי החיים מפהקים, ציפורים, זוחלים, יונקים ואפילו חלק מהכרישים יכולים לפהק, כך שבזה אנו לא יוצאי דופן.
  2. זו הדרך של הגוף לקרר את עצמו

    פיהוק לא קורה רק כאשר אנחנו מרגישים עייפים. אחת הסברות של המדע היא שהפיהוק קשור לטמפרטורת המוח שלנו. מחקרים הראו כי פיהוק קורה פחות בסביבה שבה הטמפרטורות יותר קרירות, כמו במהלך החורף. פיהוק ארוך ומשובח מכניס אוויר וכך גופנו יכול להשתמש בו כדי לקרר או לייצב את טמפרטורת המוח שלנו.

  3. האטת פעילות המוח

    מדענים הבחינו שאנשים נוטים לפהק כשהם עייפים או משועממים, והסברה היא שזה קורה בגלל שהמוח שלהם מאט את פעילותו בגלל עייפות או חוסר גירוי. כשהמוח שלנו מפסיק להיות פעיל,  הטמפרטורה שלו יורדת. בעלי חיים עם מוח גדול יותר נוטים לפהק לפרקי זמן ארוכים יותר, אולי מכיוון שהם זקוקים ליותר חמצן כדי לקרר מוח גדול יותר.
  4. פיהוק תורם למעבר הדם בגופנו

    הפעולה של הפיהוק דוחסת את שרירי הפנים, ומסיעה דם עשיר בחמצן אל המוח. אם תסתכלו על חתול או כלב כשהם מפהקים, תבחינו שהפיהוק שלהם ילווה לרוב במתיחת גוף. הפיהוק שלנו מותח חלק משרירי הפנים, וכשאנחנו מוסיפים לו לעיתים מתיחת גוף גדולה, הדבר מעורר את הגוף והמוח שלנו באמצעות תנועה ודחיסה של הרקמות והשרירים.

מה הסיבה שפיהוק מדבק?

עם העובדה שפיהוק מדבק אין מחלוקת. יש מספר סיבות להידבקות בפיהוק: כחיות חברתיות, אנו נוטים לחקות פעולות של אחרים כמו צחוק או גירוד, אם אנו חושבים שהן גם יועילו לנו ליצור קשרים חברתיים. לראות מישהו אחר מפהק באמצע שיעור משעמם, גורם לנו גם לפהק כי אנחנו באותה סביבה, חשופים לאותה טמפרטורה וגירויים (או היעדרם). כל זה קשור לגזע המוח הפרמיטיבי שלנו. אחד המחקרים העלו כי תלמידים שנוטים להיות יותר אמפטיים, נוטים גם יותר לפהק לאחר שראו אדם מפהק.

מחקר שנערך לפני כארבע שנים באנגליה, חיזק את ההשערה שהפיהוק קשור לנושא החברתי. במהלך המחקר הוקרנו סרטונים של אנשים מפהקים, המשתתפים התבקשו לפהק או להימנע מכך. החוקרים מדדו את מספר הפעמים שבהם המשתתפים פיהקו פיהוק מלא, ואת מספר הפעמים שפיהקו למחצה. התוצאה הראתה שההוראה להימנע מלפהק, הגבירה את הפיהוקים בקרב המשתתפים. המחקר חיזק את התאוריה שפיהוק הוא סוג של תקשורת, כשמישהו מפהק ואנו מפהקים אחריו - אנחנו למעשה מזדהים עם העייפות או השעמום שלו.
מחקר אחר שמחזק את הטענה הזו, העלה כי ישנם סיכויים רבים יותר שאנשים יפהקו כאשר אדם קרוב אליהם מפהק לעומת אדם זר שמפהק, המחקר למעשה מחזק את התאוריה שאנו אמפתים יותר לאנשים שקרובים אלינו.

מאמר אחר שפורסם בניו יורקר ב-2014 העלה את הסברה כי על אף שעוברים מפהקים כבר ברחם, ילדים לא נדבקים בפיהוקים עד להגיעם לגיל 5, שזו פחות או יותר התקופה שבה הם מפתחים תחושות אמפתיה. כותבת המאמר קוניקובה, ציינה כי אנשים עם אוטיזם או סכיזופרניה – מצבים אשר מחלישים את מידת האמפתיה - רגישים פחות להידבקות מפיהוקים.