סיינפלד או חברים? השאלה העתיקה נטולת התשובה החד משמעית קיבלה לאחרונה ביטוי מעניין. מחקר חדש טוען שארבעה הוא המספר המקסימלי של אנשים שיכולים לשמור יחד על שיחה מוצלחת. אז קודם כל, זה לא יגרום לנו פחות לאהוב את "חברים", בדיוק כמו שזה לא אומר שרביעיית הבנות של "סקס והעיר הגדולה" כן הצליחו לתקשר כמו שצריך, אבל בכל זאת, יכול להיות שמצאנו את הדרך להפוך שיחות סמול טוק למוצלחות הרבה יותר.
רובין דנבר, פרופסור לפסיכולוגיה אבולוציונית באוניברסיטת אוקספורד הוציא לאחרונה ספר חדש בשם: המוח החברתי: הפסיכולוגיה של קבוצות מוצלחות. דנבר מפרט מספר מחקרים שבהם נבדקו קבוצות אנשים שמדברים אחד עם השני במקומות שונים כמו מסעדות ואירועים חברתיים. התוצאות הראו שכל ניסיון לשיחה בתוך קבוצה גדולה יותר מארבעה משתתפים נידון להפוך ל'הרצאה', כאשר אדם אחד או שניים מנהלים את האירוע בעוד שהשאר רק מחכים להזדמנות שלהם להתנדף ולמצוא קבוצה קטנה יותר. המחקרים גם הראו שאנשים כמעט ולא צוחקים יחד בקבוצות גדולות מארבעה אנשים. "ככל שמספר האנשים בשיחה גדל כך החלק של כל משתתף בשיחה יורד במהירות. אם כל הזמן מונעים ממך להביע את דעתך, אתה בהכרח מאבד עניין ומתחיל לחפש שיחה קטנה יותר שבה תוכל להביע את דעתך".
ריכול טוב דורש אינטימיות
דנבר מתעסק כבר שנים בשאלה: 'איך ולמה בני האדם התפתחו להיות מין כל כך חברותי'?. דנבר ידוע מ"המספר של דנבר", לפיו מספר האנשים שיכול להיות לאדם ממוצע בקבוצה החברתית שלו הוא 150. כל מספר מעבר לזה יהיה מסובך מדי לתחזק. לפי התיאוריה של דנבר שנסמכת על גודלו הממוצע של המוח האנושי, במעגל החברתי הכי קרוב יש רק חמישה אנשים. לאחר מכן, יופיעו השכבות הבאות של 15 (חברים טובים), 50 (חברים), 150 (אנשי קשר משמעותיים), 500 (מכרים) ו-1500 (אנשים שאפשר לזהות).
ג'יימי קרמס למדה בעבר באוניברסיטה אצל דנבר. לאחרונה היא ערכה איתו מחקר כדי לבדוק מהו גודל הקבוצה המקסימלי שבו יכולה להתקיים שיחה משמעותית. במחקר הראשון שלהם, הם פנו לקבוצות של שני סטודנטים או יותר וביקשו מהם לשתף על נושא השיחה. הם גילו שלעתים רחוקות היו יותר מארבעה אנשים מעורבים בשיחה בכל זמן, אבל עוד יותר מעניין: הם גם גילו שאם אנשים מרכלים על אדם אחר שלא נכח, גודל הקבוצה היה בממוצע בערך אדם אחד פחות מאשר אם הקבוצה דנה בכל נושא אחר.
במחקר נוסף, הם ניתחו את השיחות ב-10 מחזות שונים של וויליאם שייקספיר. הם מצאו שאף שיחה באף מחזה שהם ניתחו לא כללה יותר מחמש דמויות, וגם כאן, סצנות שבהן דמויות דיברו על אחרים כללו בממוצע אדם אחד פחות.
הסיכון שלא יקשיבו לנו
קרמס משתמשת בהסבר אבולוציוני מעניין כדי להסביר למה התודעה שלנו מתוכננת לקלוט ולהיות קשובה בשיחה עד ארבעה משתתפים בלבד. לדבריה, המוח שלנו התפתח כדי לנהל רק את השיחות שבהן יש לנו סיכוי להסיט את הקבוצה לצדנו. אחרת, מה הטעם לדבר?. בכל שיחה של ארבעה אנשים, ישנם שישה זוגות אפשריים של אנשים שיכולים לדבר אחד עם השני בבת אחת. שזה אומר שלכל אחד מהמשתתפים יכול להיות תפקיד במחצית מהשיחות האפשריות שיכולות להתרחש בקבוצה. ברגע שיש חמישה אנשים, יש כבר רוב אפשרי של זוגות שישוחחו ושלא יכללו את כל אחד מהמשתתפים בנפרד, מה שעלול להוביל להתעלמות עד כדי סכנה.
הסיכון המיידי בלהיות מנודה ומבודד ברור: הדרה מהחברה בתחילת ההיסטוריה האנושית יכולה בקלות להיות גזר דין מוות. למשל, רוב המקרים הנצפים של אלימות קטלנית של שימפנזים התרחשו כאשר קבוצות תוקפניות נתקלות בשימפנזה בודד. "כפי שייתכן שהאדם הצליח להימנע ממוות על ידי הימנעות ממספר גדול של אינטראקציות בין-קבוצתיות, אז אולי ניתן להימנע מהדרה חברתית על-ידי הימנעות ממספר גדול של משתתפים גם באינטראקציות בתוך הקבוצה".