ישראל הפכה לחברה שמודעת מאוד לטראומות צבאיות ולטיפול בהן, בעל כורחה. אנו אמנם רק בתחילתה של המערכה, אולם חיילים, כמו גם אזרחים רבים, חוו מצבי קרב קשים וקרוביהם שבעורף רוצים לדעת מה אפשר לעשות כדי לעזור. מה להגיד לבן, לבת, לאחות או לבעל שמתקשרים מהחזית? מה אם הילד מביע פחד ממוות? מה לעשות כשהמילואימניק חוזר הביתה, ואולי חשוב יותר – מה לא לעשות? וגם איך אפשר להתמודד בעצמנו עם אי הוודאות? מוטי גלעם, עובד סוציאלי קליני, מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך, מנחה סדנאות ומסעות לוחמים לשעבר בארץ ובחו"ל ומומחה בתחום הטיפול בטראומה, משיב על השאלות.
החייל מתקשר מהלחימה: מה לא לעשות?
חשוב לא להתנפל עליו עם מיליון שאלות, למרות הגעגוע והדאגה. לדרוש לשלומו, בעיקר לצרכים הפיזיים - אכלת שתית ישנת? שירגיש ילד שדואגים לו לרגע. ממש לא ללחוץ שידברו, לא לשתף בפוליטיקה, לא ללחוץ שילכו לטיפול. לא להיות הפסיכולוגיים שלהם אפילו אם אתם אנשי/נשות מקצוע. הם עסוקים בעשייה וזה מה שעושה להם טוב, אז לאפשר את זה.
מה כן לעשות: "העבירו מסרים של אהבה, גאווה תמיכה וביטחון, 'אנחנו גאים בך ואוהבים אותך'. לפעמים יש בעיה בבית והחייל עסוק בזה, לא להטריד אותו בזה. להגיד 'אנחנו בסדר, אל תתעסקי בנו, לא לדאוג'. אפשר לשתף בתוכניות לעתיד, לתכנן טיולים למשל, לדבר על דברים שתכננתם לפני ולייצר צפי עתידי.
אם הם משתפים - חשוב להיות קשובים ואמפתיים. להשתדל לא להגיב בהיסטריה או חרדה ולהימנע משיתוף בדברים קשים (הלוויה שהייתם בה, ביקורת על המצב ועוד), אלא לנסות להתמקד בלהעביר מסרים של חוסן – "אין עליך איזה ילד יש לנו, נשיקות מכולם, גאים בך", דברים שמחזקים.
כיצד להגיב שהחייל שלנו מתקשר ואומר שהוא מפחד למות?
"זו שאלה קשה. דיברתי עם מפקדים שעכשיו במילואים והם מספרים שחיילים משתפים אותם, לפני שהם הולכים לישון, ממש לוחשים את פחדי המוות שלהם. כל פנייה שמעידה על מצוקה תמיד ננסה להפנות אותם לגורם מקצועי. יש טלפון (מצורף בתחתית הכתבה) שכל חייל יכול להתקשר לבקש להיפגש עם קב"ן. כדאי לתת לזה לגיטימציה, להגיד שזה טבעי, לנרמל את הרגשות ולא להיכנס איתם לפחדים ולחרדות וגם לא לנסות לטפל בעצמכם. לפעמים שיחה או שתיים עם איש מקצוע זה מה שצריך. התפקיד שלכם זה לנסות לשדר חוסן ואם צריך להפנות הלאה.
"חשוב לזכור שמערכת בריאות הנפש של הצבא ועוד גופים דואגים לחיילים, מאבחנים, מפנים ומטפלים. המערכת מאוד מגובה ומטפלת כרגע בצורה הטובה ביותר - אני יכול להגיד ממקור ראשון".
איך לזהות טראומה אצל חיילים שהשתתפו בלחימה ביישובי הדרום?
"בטלפון קשה לזהות אם הם בטראומה או לא, כי הם מוצפים וקצרים, אין להם סבלנות. צריך לזכור שהם נמצאים במלחמה, כל השפה היא צבאית, הם עמוסים והעצבים שלהם דרוכים. אם החייל מגיע הביתה ואתם מזהים התפרצויות זעם, התפרצויות בכי, סיוטים בלילה, התקפי חרדה, חוסר תאבון, התכנסות או התנתקות - כל זה מעיד על קושי ומצוקה, וניתן להיעזר בגורמי צבא.
|לא למהר לפנות לטיפול אצל גורמים אזרחיים. אני מקבל המון פניות ואני אומר להורים – תיעזרו בצבא, הצבא יודע איך לעשות את זה. רק לאחרונה הורה התקשר אלי לגבי הבן שלו, שהיה בקרבות הראשונים עם מחבלים בעוטף. האב התרשם שהבן במצוקה ולאחר פנייה לקב"נית היחידה הוא הופנה לטיפול המשך במסגרות בריאות הנפש של הצבא. המטרה היא להגביר את החוסן ולכן , לאחר הערכת המצב הנפשי, המטרה היא להחזירם לחבריהם בצבא כי זה מקור החוסן שלהם, החברים, וזה גם יכול למנוע היווצרות של פוסט טראומה.
איך להתנהג כשהחייל חוזר מהלחימה הביתה?
"לחבק, להגיש אוכל של בית, לאפשר מנוחה ודאגה לצרכים הפיזיים. הם מגיעים גמורים, צריך לתת להם לישון, גם אם הוא ישן יומיים לא לדאוג. להשתדל לא לשבת כל המשפחה ולהפציר שיספר, לזכור שכל הרגשות לגיטימיים, בסדר לרצות להיות בבית ובסדר לרצות לצאת, בסדר להיות באי שקט, והתפקיד שלנו הוא בעיקר לחבק ולתמוך. אפילו לא הייתי שואל איך היה - אם הוא רוצה לספר שיספר. כל הזמן להגיד אנחנו איתך, אנחנו גאים בך, אם יש דברים שתרצה לשתף אנחנו פה".
האם למהר לשלוח לטיפול או לחכות עם זה?
"כל הנושא של טיפול זה ראשית על סמך סימפטומים שמזהים אצל החייל ושנית בשיתוף פעולה של אותו חייל. למשל התקשר אלי אבא שהבת שלו נלחמה באחד הקיבוצים, ובאחת משיחות הטלפון עם הבת היא 'התפרצה והתפוצצה' על האבא והתחילה לצעוק. מה שהאב אמר לה – אני ממש מבקש שתדברי עם הקב"ן. הקב"ן אכן עשה שם שיחות לכל החיילים ואת החיילת הזאת הפנו להמשך טיפול. אנחנו יכולים לזהות מצוקה, אנחנו יכולים להציע טיפול, אבל צריך להיות מוכנים לכל התגובות ולא ללחוץ.
"אני מדבר עם הורים שהילדים שלהם היו במסיבה, שואל מה נשמע מה קורה, מציע טיפול, אבל הרבה הורים אומרים לי שהילד 'עוד לא שם', כלומר לא בשל לטיפול עדיין והוא לא במצב של לפתוח את זה. הרבה מהם מנהלים שגרה כדי לשמור על הנפש, וזה חשוב, וכשהם ירגישו צורך הם יילכו לטיפול, וזה מאוד נכון, לתת לילדים את הזמן שלהם לבקש עזרה. גם אם אתה מזהה סימנים וכהורה הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות בשביל הילד שלך זה לעזור לו, צריך להבין שמותר לתת לילדים זמן ובינתיים רק לחבק, לתמוך ולנרמל רגשות.
איך להתמודד עם החשש במשפחה, בבית, כשהילד נלחם?
"אנחנו בתקופה לא רגילה, בתקופה של אי ודאות, חרדות, כעס, כאב ובלבול וקשת הרגשות היא גדולה מאוד. בתוך כל זה אנחנו צריכים לנהל שגרת חירום. הדבר החשוב ביותר הוא לשמור על בריאותנו הנפשית והפיזית: לנסות לקבוע סדר יום, לנסות לקבוע לעצמי משימות כמו בכל יום רגיל, גם אם המשימות קטנות, גם אם המשימות בתוך הבית, בכל הטירוף למצוא את הדרך לנהל שגרה. כמה שפחות להיות מול ערוצי החדשות, מאוד מאוד חשוב. לשמוע מוזיקה מרגיעה. לעשות כל מה שעושה לך טוב – ריצה, מדיטציה, להיות עם חברים, ללכת לטיפול, לנקות את הבית, לבשל, ליזום פרויקטים בבית ( אשתי חידשה את הדק בגינה..) – כל אחד ומה שעושה לו טוב, זה מאוד חשוב לשמור על הנפש שלנו. להשתדל לא להיות לבד, זה מאוד עוזר להיתמך ולהיות עם אנשים.
"כל לילה לפני השינה להגיד לעצמך - מה אני עושה מחר, מה אני עושה אחרת, מה אני עושה כדי לשפר את המצב שלי? לא לשבת על הכורסא עם הטלפון ביד ולהיות בחרדות, להיפך - להיות בעשייה.
"הקושי המרכזי הוא להיות בחוסר אונים ואי ודאות, אלו תחושות קשות שאנשים משתפים בהן. לשאול את עצמי – מה בשליטתי ומה לא בשליטתי: סדר היום בשליטתי, מה שאני אוכלת בשליטתי, מה אני עושה היום בשליטתי. מה שלא בשליטתי זו המלחמה, מה יקרה ומה לא יקרה. את מה שלא בשליטה שלנו לנסות לשחרר ולהתפלל לטוב. מאוד חשוב לא להיכנס למרה שחורה שנובעת מרגשות אשמה. יש הרבה אנשים שמרגישים שהם לא עושים מספיק, אני אומר לכם - מה שאת/ה עושה זה מספיק טוב, כי זה מה שכרגע את/ה יכול/ה. זכרו: לא נצליח לתמוך באחרים אם לא נשמור על עצמנו".
מוקד בריאות הנפש בצה"ל - *6690 שלוחה 3